יום אחד כשקמתי בבוקר היא לא הייתה שם, האהבה. בהתחלה לא ידעתי
שהיא זו שחסרה לי. אבל הרגשתי שמשהוא לא בסדר. האור בחלון היה
חזק ולבן וסינוור לי את העיניים. היה לי כאב ראש מהמסיבה של
אתמול והכתפיים היו כבדות. כאילו קשרו לי לבנה בלתי ניראת אל
העורף. חשבתי שזה בגלל ששתתי יותר מידי אתמול בלילה, הייתה לי
בחילה. פתחתי את הברז בחדר האמבטיה, נותן למים הקרים לזרום.
מרטיב את הפנים ומצחצח שיניים. מנסה להיזכר מה היה אסור לי
לשכוח היום. אני מאחר לעבודה.
רץ, מוציא מהמקרר בקבוק מיץ תפוזים ושותה בלגימות גדולות. אני
חושב שאם לא הייתי ממהר כל כך. אולי הייתי מספיק למצוא את
שאריות העקבות שהשאירה אצלי בבית. אצלי על הגוף.
רק כשהגעתי לדלת הרגשתי שמשהו ממש חשוד. הסתובבתי חזרה למיטה
לתת למאיה נשיקה, לומר שאחזור אחרי הצהרים, שאביא אוכל לחתול,
שאעבור במכולת ואקנה חלב. ופתאום לא היה לי למה. הסתכלתי עליה
ישנה: השפתיים קצת פתוחות. העיניים עצומות בעדינות ומרפרפות
חלומות, והשער מפוזר על הכר. ראיתי אותה שלווה כל כך, בטוחה
ויפה, ולא הרגשתי כלום. הריקנות שלי היתה מוחלטת. לא הרגשתי
צורך לנגוע בה ולא לדאוג שיהיה לה טוב.
מ "מאיה שלי" היא הפכה להיות סתם עבודת אמנות שישנה אצלי
במיטה. זרות כל כך מוחלטת שגורמת לך להתחיל לחשוד, אולי היא
לא היתה שם. אלי אף פעם לא היתה בנינו אהבה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.