אתמול הירח לא ענה לי. חזרתי הביתה, שתיים בלילה בערך, שק
כביסה על הגב ודוד ירח מביט בי מלמעלה.
קצת מסוכן להסתובב לבד לילה. בכל מקום יש דבר ממנו צריך
להיזהר:
ביער מדובים, בעיר מכייסים ואנסים, בים מגלים קרים ולא צפויים.
אבל אני לא חששתי, למראת היתושים שעפו סביבי נושכים ומרושעים,
דוד ירח הסתכל עלי כמו תמיד מלמעלה.
בעצם לא כמו תמיד. הלילה הוא ניראה קצת אחר. הוא ניראה צהוב
וגדול וחסר מנוחה.
"ירח", ניסיתי לשאול אותו, "מה קרה?".  והוא בשלו - שולח בי
מבט קשה. מה כבר עשיתי?.
אני מסתכלת עליו והולכת, הגבעה שמביאה לבית שלי לא נגמרת. מלאה
בדשא צפוף וגבוה.
דשא מלא טיפות טל קפואות שמרטיבות לך את הרגליים. גם רוח
מתחילה לנשוב,  אולי ירד הלילה גשם.
אני נתקלת באבן, הירח צוחק, נעלבתי.
"איזה מן ירח אתה?", אני צועקת, "אני כבר לא מכירה אותך, הירח
שאהבתי היה אוהב ורך, הירח שהיכרתי היה שולח קרני אור בהירות
לנחם ולחמם, מה עשית לירח שלי?!".
הירח שולח זרוע לבנה ומקרב אותי איליו. יש לו ריח מרוחק. העור
שלו יבש. אני מתרפקת עליו ובוכה. "מה קרה לנו ירח?" הדמעות שלי
מרטיבות לו את הפנים. "היה לנו כל כך טוב ביחד, אל תגיד לי
שהכל נגמר!" הוא מחבק אותי אבל החיוך הציני לא יורד לו
מהפרצוף. אני לא מפסיקה לרעוד, קר הלילה. הגשם כבר התחיל
והעצים ביער מתחתינו אפלים וזזים בחוסר מנוחה, משמיעים רחשים
משונים. יתושים חגים סביבנו, דוקרים ומוצצים ממני את הדם.
מרחוק אני רואה את שק הכביסה שלי מקומט  וקטן על הדשא, מוקף
חיפושיות לילה קטנות, לבן בין גחליליות, ריח נקי עולה ממנו.  
הדברים הקטנים הם אלה שמרגיעים אותי תמיד. אני נושמת עמוק
ומפסיקה ליבב. משעינה לחי על פניו הקרירות של הירח, מושיטה
ידיים לחבק ולהשלים. הירח רזה מאי פעם, הוא מרגיש ממש כאילו
רוקנו לו את כל הבפנוכו.
הוא עוד שותק ואני מתחילה לדאוג. מלטפת לו את הקרחת, את העור
הקשה והחלק.
לא כל כך חלק בעצם, כי הוא מלא  בעקיצות. ואז אני נזכרת
בשיעורי תנ"ך בבית הספר.
איך אמרה לנו המורה? "כי הדם הוא הנפש"? אני שוב בוכה, "מה הם
עשו לך דוד  ירח?" היתושים מתקרבים אלי שוב, עוקצים ורעים,
ואני כבר יודעת שעוד מעט גם אני אהיה ריקה וקשה. ממש כמו הירח.