היא הייתה קטנה, כמעט וכבר שלא ידעה דבר הנעשה במציאות.
כמעט ונעלמה עם השמיים שבקשו רק לחזור. היא בתסגרה, בתוך עצמה,
בתוך חדרה, בתוך כל עולמה, עולמה שחרב עלייה.
לעולם היא, הילדה הקטנה, לא השתייכה, לא לפה, לא לשם, לא אף
פעם..בתוך בועה קטנה היא לעולם השתייכה, שם לנצח בחרה להיות,
וחלמה לה, מה טוב לה.
הייתה קטנה היא, אך לא בנפשה, בשלב מסויים אחיזתה הרפה במציאות
נעלמה לה כליל, כלא הייתה אף פעם, הבועה הייתה חלק ממנה, ממה
שהיא, למרות שלעולם לא הבינה מה היא.
היה לה דימיון מפותח, הייתה לו מחשבה משלו, והוא עשה בה
כרצונו. הייתה עיפה נתן לה מנוח, היה לה קר נתן לה את השמש,
היה לה עצוב ולבד נתן לה חבר, נתן לה אותו, את הילד עם העיניים
הירוקות, עם האור הירוק הבוהק. איתו, היא כבר לא הייתה לבד, בו
יכלה להאחז-כמו שלא יכלה להאחז במציאות שנעלמה, אותו הילד נראה
כתקווה, סוף סוף דמעה אמיתית.
לא רצתה אחר, רצתה להיות רק איתו, החבר הכי טוב הוא לה היה,
כשהייתה בודדה, כשהייתה עצובה, ראתה את אורו הירוק, הוא הגן
עלייה- ממש כאילו הייתה שלו. ללא יום וללא לילה הם חלפו, חלפו
ימייה, ועם בואו של הסתיו היא כבר הייתה לצמח, צמח שלא דיבר
ולא זז. אנשים מוזרים מסביבה בכו, לא ידעה מאומה.
אבל כל זאת היא הקטנה לא ידעה, היא הייתה איתו בין הצללים,
נשמה מכל האור הירוק שעלייה הזרים, עם בואו של הסתיו היא כבר
לא הייתה שם, הייתה בדרכה אל מדרגות משמיים, טיפסה עלייהם עם
בדידות קרה, הפעם הראשונה שידעה באמת דמעות.
מבעד למדרגות נישאו להן גבעות ירוקות עד, עד אין סוף, ללא
התחלה.
הפרחים, הייתה נדמה לה שלו אמת בהם. הם נראו לה כל כך מושלמים,
לא ידעה שיש שלמות לפניי. ירוק העיניים המדהים טיפס יחד איתה,
הם אחזו את ידייהם יחד, וחום ידייהם בער בעוצמה. לפנייהם היו
הרים, גבעות ואוקיינוסים נישאים עד אין סוף, היא הקטנה-
סקרנותה גברה, כמו באותו היום שרצתה לדעת איך היא תרגיש ללא
מציאות, כמו שהיא מרגישה בסתיו זה. הם חלפו יחד עם הרוח ליד
העצים הנסתרים, הרטיבו רגלייהם באגמים הקרים, הייתה מאושרת היא
הקטנה, מדמיון מפותח קיבלה את ירוק העיניים, חברה הטוב ביותר
בליבה, שהבין לדמעותייה, הבין לשמחתה. הם לעולם לא דיברו, אף
אות או הברה, גם לא נשימה קלה, הם ידעו רק להביט, מבטם דיבר
מעצמו, וכשירוק העיניים העביר את ידו על ליבה, הוא חש את
הפעימות- שתמיד ידעו לספר לו נסתרות, כה שובה לב היה קישרם
המיוחד, קשר הלעולם והלעד.

שעתם למנוחה, מנוחה מסערת הרגשות שהשתוללה בליבה של היא, הוא
הבין בעינייה ועצב רב התפשט בליבו, כאב לו על כאבה, אך היא
גרמה לו להבין שאין כמוא ושרה.
לפתע היא הבינה שזהו המקום המדהים ביותר שבו היא הייתה, מקום
שבו הגבעות הן הכי ירוקות,  הפרחים נראים כאילו הם בכלל אינם
אמיתיים בשל שלמותם המרהיבה, השמש מגעה כטיפה,
והשמיים..
השמיים הם סגולים, אין כמותם עוד, הם שמיים מאוד מיוחדים. ליבה
הקטן רטט למראות סביבה, עינייה שינו את צבעם במאית השניה.
הרגישה את הרוח שעטפה את כל גופה ופנימיותה, וזה הזכיר לה
אותו, את האור הירוק שלה, את ירוק העיניים. אהבתה איליו הייתה
רבה יותר ממילים שלהן אין סוף, אהבתה הרבה הרקיעה הרחק לשחקים
האין סופיים, אהבתה איליו מלאה ועשירה, כמו מסתורין המעמקים
הנמצאים באוקיינוסים ובאגמים,
אהבתה איליו הייתה כואבת.
כל עולמה היה שייך לו, כל ליבה, כל פעימותייה, רגשותייה,
כאבה...השמיים שלה כבר היו שלו. כמו הדמעה שהדליק בה, ושכח
לכבות, לעד.
לעולמי עד.

לא רצתה בכך היא הקטנה, כמה שגופה ועצמותייה כאבו, עתידה הקר
בכה, היא לא יכלה יותר..כשהבינה שהוא ההכל שלה, לא רצתה בכך
היא הקטנה והמחשבות על כך סחפו אותה, אל ים הלא נודע..
אל כאב ורצח, באותה הדרך שכך נרצח עכשיו ליבה וכל כולה.
הביטה בו, היא, במבט מקפיא, לא רצתה למות כה מוקדם, הוא הבין
לליבה, מחא דמעה קטנה ירוקה,
גילתה לראשונה את טעם דמעתו.
דמעתו גלשה בין עיניו ופניו השקופים הרכים, מעבר לצווארו וגופו
התמים, גלשה ונפלה לה בריקוד קטן, סוחף, אל האדמה הקרה, שהכל
שקט, שכל העולם שתק, שקעה לה בתוך האדמה.
הניף את ידו אל ליבה, ידיו היו חמות מתמיד, שמע את פעימות ליבה
המהירות, והיא- מתחננת לדמעותייה לא להתפרץ, אורו הירוק בהק
בעוצמה, הילת פניו השקופות, כמו שלכת, שתקו. שתקו, רוצו למות
ולא להיות יותר לעולם, כאבו דימם למוות וכאב.
קרע עיניו יחרט בדמיונה לנצח, ידעה היא, לא ייתן לה לישון
בלילות, מצפון קשה- כמו השטן ישב על כתפה התמימה, בעוז ובלהט
ילחש לאוזנה..אך בכך עדיין לא רצתה. במבט חטוף ומדהים למראה
הביט בה, ועזב, השאיר מאוחריו ווירדי דם. הייתה בטוחה היא, היא
הקטנה, שמלאך נשמתה כעת מתעופף לו מגופה אל ארץ המתים, הייתה
בטוחה, ידעה היא כעת שהיא מרגישה עכשיו רצח, נרצחה על ידיו,
נרצחה על ידיי נשמתה, רצחה אותו,
את חבר ליבה הכי טוב, הכי שיש והיה.

אל הבוקר העצוב שאחריי, התעוררה היא הקטנה, שמבט עיניו הירוק,
דומע- חרוט בזכרונה, מכאיב ודופק לה על הלב, לא ידעה עד כה כמה
מר גורלה, אך החליטה להמשיך ללכת.
לא ידעה היא לאן, אבל הייתה בטוחה שיש שם משהו.
בצילם השחור של העצים נעה, ברוחם של הענים תהתה, לפתע כל הנוף
והמראות המדהימים נראו כסתם, נראו כל כך פשוטים, בלעדיו..
ועם בואו של הסתיו וחלוף הימים-היא התגעגעה, רצתה לשחרר את
נשמתה לחופשי, לעוף הרחק הרחק ולא להיות לעולם.
ירוק העיניים שלה..נעלם.
ואת דמעתו הירוקה הראשונה באותו היום, לא תשכח, היום שאותו
בחרה לרצוח, לעזוב לעד.

חלפו השנים ויום אחריי יום כאבה גדל, התגעגעה כל כך איליו, היא
החליטה לחזור לאותו המקום שממנו נפרדה לפניי שנים, חשה שזוהי
התקווה האחרונה.

בהיותה במקום הזה, למראה עינייה הכל הפך שממה,
לא האמינה למראה עינייה היא הקטנה, מאגמים שופעי מיים ועצים
הנישאים לשחקים-הכל יבש, או לפחות מבקש למות.
לא האמינה היא הקטנה, כשבמקום היחיד שבו נטפה דמעתו הירוקה,
נערם לו אגם גדול ושופע את מיי המעמקים, שמסביבו ערבות מכופפות
כמו מתים, כמה פוריות היו הערבות, כמה ירוקות ועשירות, כמה
עצובות, מתות ללא חיים ומחפשות להן האושר,
למלא את הגעגועים.
צעדה לה היא בשקט וקצת חשש אל האגם המרהיב שמסביבו שממה,
רוקנה, הגיעה איליו כאילו נעלם הזמן.
את השתקפותה בחנה בתוכו, בתוך האגם, לדמעות עינייה הרשתה
להתנפץ בעוז וכאב על האגם שיצר.
ירוק העיניים כאב לו אי שם, ושפך את כל אורו בהשתקפות אגמו,
אגם הערבות הכואבות שנתן במיוחד לה,
נתן בהשראת אהבה שנכשלה.
לא יישוב לאהוב לעולם כמו שאהב את היא המלאך, יצר את אגם
הערבות הכואבות כסמל חזק לאהבתם.