האם אתה זוכר איך ישבנו בתחנת האוטובוס, אחרי שנגמרו כבר כל
המילים, והבטנו אחד בעיני השני, חום אל חום, בלי לומר מילה,
חיוך קטן ומבויש עולה על פנינו, מעצים את קסמו של הרגע?

האם אתה זוכר איך ניגנת על גיטרה ואנו שרנו- שתי זוגות העיניים
נפגשו שוב- עיני החומות, הגדולות, הנוצצות נעוצות בשלך, מעלות
דמעות בראותן את עיניך הכהות, העמוקות כל כך מתמלאות בהבעות
שאין ביכולתי לפרש, במילים לא ידועות שהתחננו לפרוץ החוצה אך
נכבשו על ידי היגיון ואיפוק קר?

האם אתה זוכר את אותו הערב, כשישבתי על ברכך, מתוחה וקרירה,
ואתה המסת אותי כשעטפת אותי לפתע בחיבוק חם ומגן, משלב את
אצבעותיך בשלי, לוטף את כף ידי עם שלך, מחכך את לחייך הרכה
בשלי, עיניך עצומות בעונג, שלי בניסיון להסתיר את דמעות
השמחה?
ובזרועותיך התרוממתי ועפתי, ושוב נחתתי, חוזרת אל המציאות הקשה
שטופחת על פניי העגומות כעת.

אהבתי אליך גבוהה מן השמיים, ורחבת ידיים מהם.
וגם כשאתגבר עליך, אתה שיכולת להיות שלי וכנראה לשעולם לא
יהיה, אתה שהמחשת לי את משמעות המילה "כמעט" בכל כך הרבה דרכים
ללא מוצא, אני עדיין אזכור.
אני אזכור את כל הנשיקות שלא התנשקנו,
את כל החיבוקים שלא התחבקנו
את כל מילות האהבה שלא לחשנו
את השירים שלא כתבנו
את הרגעים שלא יצרנו
את האהבה שמתה לפני שהחלה.
אותך.