אני לא בטוחה איך לקרוא לדבר הזה שאני מציגה כרגע בפניכם. זאת
היצירה הראשונה שאני כותבת במסגרת האתר. יצא לי כבר לכתוב הרבה
מאוד חומרים: מחזות, שירים (שחלק מהם גם הלחנתי והופעתי אתם),
סיפורים ומונולוגים. גם מדי פעם יצא לי להתחיל רומן. כל זה,
כשאני עוד לא בת 18.

אני צריכה את הכתיבה הזאת. ואני צריכה את הבמה הזאת. אני יודעת
שלא תמיד מה שאני כותבת נוגע למישהו, אבל אני צריכה את הפידבק,
כמו שאני צריכה תשומת לב.

אני מרגישה בודדה כרגע. וזה לא מהיום. המשפחה שלי, בעיקר אחותי
הגדולה ואבא שלי, אומרים לי כל הזמן להימנע מלהיכנס לדיכאון
כאילו שזו מחלה סופנית, שאסור לי לחלות בה. אני די מנסה לשמור
את העצב שלי לעצמי ביום יום, ונותנת לזה לצאת כמעט רק על
הדפים.

כשהדף הלבן מולי והעט בידי, אני חייבת לכתוב.

הדף הלבן. אני חייבת לו תודות רבות. הוא עזר לי להרגיש שאני לא
בודדה, כשהראתי אותו, מכוסה במילים שלי, לאנשים מסביבי. הוא
הקשיב לי, כשלא רציתי לדבר עם אף אחד, כשהרגשתי לבד.

עכשיו, זהו המסך, וזאת המקלדת, שאני כותבת בזכותם. אליכם. מי
אתם?

זאת הבדידות הגדולה שלי. אני לא יודעת מי אלה כל האנשים שאני
רואה כל הזמן. אני גרה במשך שש שנים רצופות בפנימיה עם 54
(המספר כל הזמן השתנה) אנשים בגיל שלי, חווה אתם את גיל
ההתבגרות, ובכל זאת- אני מרגישה לבד.

הייתה לנו הצגה שהעלינו, אני והחברים שלי מהפנימיה. אני כתבתי
את רוב התסריט, בניתי הרבה מהתפאורה, רוב האנשים בכלל לא באו
לחזרות. אבל ההצגה הייתה מדהימה.

כולנו עלינו לבמה בהתרגשות גדולה, בכינו והתחבקנו. ככה יכתבו
את זה בספר המחזור שלנו.

ומה לי יהיה להגיד? אני בוודאי אהנהן בהסכמה. כן, "זאת הייתה
חוויה קבוצתית". בולשיט. גם אני עליתי לבמה אחר ההצגה, מתוך
ההרגשה הנפלאה של אהבה לכולם והתרגשות על זה שכל התהליך
המענה/מהנה שעברתי חודש וקצת לפני בתהליך היצירה של ההצגה הזאת
- היה שווה משהו. עם כל הכאב וההשפלה על כך שיכול להיות שההצגה
הזאת בכלל לא תועלה אם אף אחד לא יבוא לעזור להעלות את ההצגה
הזאת, חוץ ממני ומעוד מס' מועט של אנשים.

אבא שלי, ואח"כ גם האחיות שלי, סיפרו לי איך הם ציפו שכשאני
אעלה לבמה אחרי סוף ההצגה, כולם ירימו אותי על הידיים ויעשו לי
כבוד, אחרי כל מה שהשקעתי בהצגה הזאת. אבל כל מה שהם ראו זה
איך כמעט אף אחד לא בא לחבק אותי, איך שאני נראיתי
אאוטסיידרית.

ואתם יודעים מה? יכול להיות שזה באמת רק מנקודת הראות שלהם, כי
אני הרגשתי התרגשות גדולה ושמחתי, אחרי ההצגה הזאת. אבל אני
הייתי שם - כשהושטתי את עצמי לחברה טובה שלי שנתחבק, והיא
התעלמה ממני. וכך עוד כמה כאלה. זאת נקודה שגם אני וגם המשפחה
שלי ראינו.

אז שאני לא ארגיש בודדה? איך לא?