ליהב, ליהב שלי, בכל מקום אליו אני מביטה אני רואה את נשמתך.
צפה היא, שוחה במים הרגועים של עולם שקט ושליו, מעופפת לה כמו
רוח, נושמת - לא נושמת בעולם המתים.  
ליהב - לי תהיי שנהב.
שנהב זוהר בשמש המחממת, שמש שמחממת אך לא נוגעת בעולם המתים
הקר.
כבר שנה וחודש שאני צופה ברוחך.  רואה איך שאת לא רואה, לא
מבחינה, לא חשה שאני חשה בך, מבחינה בך, רואה אותך, כנגד כל
הסיכויים.
אני רואה אותך יושבת על הערסל בחצר.  בדיוק כמו שהיית יושבת שם
כשהיית עוד בעולם שלנו.
את  מצמידה את ברכייך אל חזך, ועוטפת את עצמך בחיבוק עצמי.
בוהה במבט שליו אל החצר והעצים שעליהם דביקים מהחום האביך של
הקיץ הלוהט שלנו, אך את שרויה בבועה קרה.
תמיד היה לך קר כשלכולם היה חם.
הפנים שלך שלווים. הרבה יותר מאז.  את נראית ממתינה למישהו או
משהו, מה זה, איני יכולה להבחין.
אני תוהה, אם הייתי עושה לך סימנים שאני רואה אותך, האם היית
מבחינה?
תמיד היית מיוחדת.  כל דבר הסתבך לך, שום דבר לא זרם.  היה לך
כשרון לא להצליח לעשות את הדברים הפשוטים ביותר.  חיית כמו
בתוך שיר.
עכשיו אני תוהה איך זה שאצלך הדברים קורים הפוך,  איך זה שאני
רואה אותך עכשיו ואת לא רואה אותי?  כמו נדמה שאני הרוח ואת
הממשית.
כבר שנה וחודש שאת נמצאת בכל מקום. מסתובבת עם מחברת ועפרון
ורושמת.
אני תוהה אם את רושמת את הביוגרפיה שלך, ובסופו של דבר נמצא
אותה מונחת, ממשית לחלוטין, על המיטה שהיתה שלך.
השארת אחרייך משקעים, וסודות עמוקים.  חדרת אל נשמתנו ושרפת את
הרוע.  טוב לבך התמים נגע בנו בעוז וחרט את נצחיותך.
עכשיו אני יודעת שאת נצחית.
סימן עמוק נשאר חרוך באדמה במקום שנפלת.
סתם נפילה תמימה מהאופניים בעת שנסעת לאוניברסיטה.  הצחקת
אותנו באותו רגע, נראית כזו שלומיאלית.  עד שהבחנו שאת לא
מגיבה למרות שהעיניים שלך פקוחות.
לא היתה סיבה נראית לעין למותך.
כאילו שהחלטת למות.
הרופאים קבעו שאין שום פגיעה בראש ולא בשום איבר פנימי, לא שטף
דם פנימי או חיצוני, לא דום לב ולא דבר.  סתם התחשק לך כנראה.