דני קויל היה אחראי מבצעים בחיל החינוך האמרקאי. אף אחד, כולל
הוא עצמו לא רצה את התפקיד הזה, אבל מישהו היה צריך לעשות את
העבודה השחורה. דני היה צריך ללמד את החיילים האמריקנים לא
להכניס נשים להריון, ולא לעבוד לשטן. דני לא עשה כלום, בגלל
שבין כה וכה אגף מבצעים היה אגף פיקטיבי, אבל גם זה חינוכי,
לעזור שיהיו פחות מובטלים. כל זה נכון, עד שדני קיבל את
הרעיון. יום אחד באמצע יולי, כשישב בביתו וראה את יומן הנעל
האדומה, עלה במוחו רעיון גאוני: לסגור את הטלוויזיה, אבל אז
עלה במוחו עוד רעיון גאוני, רעיון שיהרוג את כל תושבי עיראק,
הוא ידע שהרעיון כזה בא רק פעם בכמה שנים. וזה היה הרעיון:
למחוק את כל הפרסומות נגד סיגריות. אז יחלו העיראקים לעשן
בצמיתות כמובן , ללא הדרכת הטלוויזיה הידידותית ,שכן ללא דוגמא
חיובית עם כמה דוגמניות מחומצנות שיער לא יבין האזרח הפשוט
שסיגריות אינן דרך חיים. דני שמט מיד את באנג החשיש מפיו והחל
לכתוב במרץ. משקרא מפקד חיל ההגנה האמריקאי את המכתב, הבין
בדיוק מה עליו לעשות. הוא הקציב את מיטב כספו למבצע הורדת
תשדירי האנטי סיגריות בעיראק, והחל לעבוד. 12.4 נקבע להיות
היום שבו ישתנו מאזני הכוחות העולמיים. היום שבו כל העולם
ילטוש עיניים, אל הנעשה במזרח. היום הגדול הגיע, וכל האוגדות
עבדו כהלכה, אותה מכונת מלחמה אשר הטילה אימתה על העולם שנים,
עבדה בסדר ויעילות מופתית בהורדת הפרסומות השטניות. לא עוד
תשדירים! אולם, למרבה האכזבה, לא עזר המבצע כלל וכלל, משום
שכשהורדו תשדירי האנטי סיגריות הושמו במקומם תוכניות איכות
והעיראקים החכימו והפכו לאימפריה חובקת עולם.