ילד, מאין באת?
לאן אתה ככה
הולך?
מי סיפר לך
שהחיים שייכים רק
למי שמתלכלך?
למה המבט שלך
מחפש בקדחתנות
אחר חשודים?
זה רק אתה ואני,
ילד,
כבר מזמן שאין פה
עדים.

ילד, מדוע באת?
למה, בעצם, אתה
ככה מחייך?
אל תתקרב לשער הזה,
מאחוריו יש עולם
והוא נושך,
אם אין לך אקדח
אז מה אתה דורך?
אתה נמצא בשכונה
הכי לא-נכונה, ילד,
ואם יש לך בית,
אז ממנו בטח
אתה בורח,
אל תיבהל
ממה שאתה חווה,
רק ממה שאתה
שוכח.

ילד, מתי הגעת?
כמה פז"ם כבר
הספקת
לאגור?
אל תתקרב
לשער הזה,
מאחוריו יש עולם
והוא אפור,
מה הטירוף
שאליו אתה הכי
מתגעגע?
אם אתה עדיין
משוטט ללא-מנוחה
סימן שאתה יודע
מאין באת
ולאן פניך מועדות,
ומדוע עיניך תרות
אחר פנים חשודות,
אבל אם הגעת לכאן,
ילד,
אז באמת
שלא הבנת
על מה דיברו
משך כל השנים,
בחדר השני,
ועכשיו, תראה אותך,
צייד נואש של
צלקות הפנים,
מסמטה לסמטה,
מאני לעני.

ילד, איך הגעת?
למה אתה נוסע
בטרמפים,
לבדך?
לא סיפרו לך
שמאחורי כל דלת
יש עולם,
והוא נגדך?
שמאחורי
כל קול
שמדבר,
מסתתרת אמת
שמושאלת
ממישהו אחר,
גם לך לא היה
אף בנזונה שיספר?
הזין שלך גדל
כשהתום בך קמל,
שערות על הידיים,
שערות על הפנים,
אני עוד זוכר קצת
את עצמי כמוך,
הולך לאיבוד
בדרכים מסומנות,
בפחדים מסומנים.

ילד, מהיכן באת?
למה אתה עוזב?
אם התמונה שלי
לא מוצאת חן בעיניך,
שתדע שגם אתה
לא מראה מלבב,
הפיכחון, שתדע,
הוא הטירוף
הכי כואב,
אל תתעסק
בחלומות,
במהירה תגלה כי
אין בהם שימוש,
אל תתקרב
לשער הזה,
מאחוריו יש
עולם,
והוא כבוש,
דרך מפולות
הייאוש
אל תכוון גבוה,
אבל תכוון,
חייב להיות שער
שמאחוריו העולם
ייראה הוגן,
זו לא דרך
לחיות,
מאני לעני,
מסמטה לסמטה,
החדר השני
נעול כעת,
ילד,
לך ישר למיטה.