החברה שמסביבי תקרוס
ביום בו גופי יחדל לפעול.
תחילה יבואו עורבי השקר
לחטט בגופי השלם המונח דומם,
אחר-כך, אריות השמחה לאיד
ינגסו בבשרי הנוקשה משריריי הכווצים.
בשיירה יגיחו תיני הקנאה
ויחטפו שאריות מעורי המרוטש.
הצבועים הנלוזים יגחכו בלועסם
את עצמותיי, מפצפצים אותן בין שיניהם הרקובות.
נשריי החמלה ינקו את שאריות מוחי,
בדקדקנות - עד לכדי חשיפת קרקפת בוהקת.
ורק בסוף - נמלות היגון,
יקצרו כל פרור אדמדם שנשאר
מבשרי המעוכל בקיבות השרוחים.
ארגיש דגדוג קל בהולכן בין שייריי הפזורים,
ואז - אחייך בתום,
ביודעי - שכל אחד ואחת ימצאו מותם
גם הם
בקרוב.
מבלי שתרמו ולו קצה צפורן
לגן העדן הקסום בו הם חיו.
האריות יגוועו, הנשרים יצנחו והצבועים יתעייפו,
ורק הנמלים תמשכנה ללכת על הבתרים.
ואני? אמשיך לחייך בתום.