כשהגעתי לסוף העולם הצצתי שוב במפה, ואחרי התלבטויות והיסוסים
קלים קיבלתי החלטה לפנות ימינה. לא מטעמים אידיאולוגיים או
משהו כזה, פשוט כי שמעתי על כל כך הרבה מקומות שנמצאים בסוף
העולם שמאלה, בסיסים של צבא לדוגמה, ועל כל כך הרבה אנשים
שנשלחו לשם כדי לחפש את החברים שלהם והלכו בעצמם לאיבוד, אז
רציתי לעשות משהו קצת שונה. ללכת - כמו שאומרים ב"מסע בין
כוכבים" - למקום שאליו איש לא הלך קודם. אמרתי לעצמי שאם כבר
אני בסוף העולם ואם כבר אני במצב רוח הרפתקני, לפחות אני לא
אהיה בנאלי ואלך שמאלה כמו הרבה אחרים לפניי, אלא אפנה ימינה
ויקרה מה שיקרה. לא ידעתי מה אני עומד למצוא שם, ואם לומר את
האמת לא חשבתי ולא ציפיתי למצוא שום דבר במקום כזה נידח.
השמועות אומרות שלשם מגיעים כל האנשים וכל הדברים שהם כבר לא
רלוונטים לימינו, ולמעשה לא בטוח שהם היו כל כך רלוונטים
לתקופתם. כלומר הם כבר "תלושים" ברמה כזאת, עד שהם נמצאים בסוף
העולם ימינה, ממש כמו האיש הכחול, ב"סיפור על האיש הירוק" של
יונתן גפן, שהוא בכלל מסיפור אחר. וידאתי שיש לי מספיק מים,
בדקתי שנשאר לי מספיק לחם עם קימל - אני מוציא את הקימלים
מהלחמים ואוסף אותם, זה חייב להיות שווה משהו פעם - לקחתי
נשימה עמוקה ופניתי. העניין הוא, שכשאתה מגיע לסוף העולם, אתה
עומד במין צומת T שכזה ואז לאן שאתה לא פונה, המקום כבר שם. אם
פנית ימינה, באותו הרגע סוף העולם ימינה מתחיל ואתה מוצא את
עצמך עומד מול הבוטקה של הש.ג.

הש.ג. התלוש. עומד בביתן הרעוע והמעופש שלו ומאשים את עצמו.
שאלתי אותו מה הוא עשה שהוא מאשים את עצמו כל כך. הוא הביט בי
לרגע ואז חייך בפרצוף עקום ושאל: "אתה חדש כאן, נכון?" -
"נכון", עניתי, "זה עד כדי כך בולט?" - "רואים שאתה לא שייך.
אתה לא תלוש מספיק", הוא אמר. אחר כך הוא הסביר, שכל דבר רע
שקורה בסוף העולם ימינה, זה באשמתו שלו, הש.ג., והוא גם אחראי
לכל מיני מחדלים שקורים בעולם הרגיל. הספייס-גירלס, למשל, זה
בגלל שהוא נרדם באמצע משמרת. גם הניצחון של ביבי בבחירות קרה
בדיוק כשהוא הלך להשתין. ביקשתי להיכנס והוא שאל אם יש לי
תעודה מזהה. לא הייתה לי, אבל הוא אמר שאני לא נראה חשוד ומה
כבר יכול לקרות, ושאם מישהו ישאל, שאני אגיד שהש.ג אמר שזה
בסדר, ונתן לי לעבור.

נכנסתי. מקום נחמד נראה, על פניו, הסוף העולם ימינה הזה. הבתים
שם בנויים מאבן ירושלמית, הרחובות די שקטים והאנשים ברחוב
מנומסים ומברכים את כל מי שהם רואים, גם אם הם לא מכירים אותו.
מכיוון שרציתי ללמוד קצת על המקום ועל יושביו ואורחותיו, עליתי
על אוטובוס התיירים היחיד שיש שם, שנוסע לאיטו ועובר בכל
המחוזות העיקריים. המדריך, שהוא גם הנהג, היה אדם סימפטי עם
שפם וכובע טמבל, שדיבר ב'צדיקים' וב'סמכים'. הוא בירך אותי
בשלום לבבי ויצאנו לדרך. כשהתחלנו לנסוע התברר לי שהמדריך ואני
הם האנשים היחידים על האוטובוס. למדתי ממנו שאני הראשון שמגיע
לשם רק בשביל לטייל, כי לכל מי שהגיע לשם עד היום לא הייתה
סיבה לחזור ורצה להישאר. האוטובוס, שמתי לב, לא היה ממש מיושן
כמו שחשבתי שאולי הוא יהיה, אבל הדבר שכן בלט לי לעין היה,
שבמקום הכפתורים שלוחצים עליהם כדי לסמן לנהג שיעצור, היו את
החוטים האלה שעוברים לאורכו וצריך למשוך בהם על מנת להשיג את
אותה מטרה. איך אהבתי את החוטים האלה כשהייתי קטן ואבא היה
מרים אותי על הידיים, שאני אוכל להגיע ולמשוך בהם. לא יכולתי
להתאפק, ואפילו שהמדריך כבר נסחף בתיאורי ה"מצד ימין שלנו...
ומצד שמאל שלנו", הייתי חייב למשוך בחוט. האוטובוס נעצר
והמדריך הסתובב. לא היה לי נעים, כי לא רציתי שהוא יחשוב שאני
משגע אותו או שסתם הוא משעמם אותי, אז ירדתי והתחלתי ללכת
ברגל. לא יקרה כלום אם אני אכיר את המקום בכוחות עצמי.

אחד הדברים הראשונים שהמטייל בסופהעולמימינה יבחין בהם הוא,
שברחובות מסתובבות כל מיני בחורות לא צעירות עם אסימונים ביד.
אלה הילדות שקיבלו את האסימון מבחורים צעירים ונאים כשהן היו
קטנות, ועכשיו כשהן כבר מספיק גדולות ויכולות סופסוף להתקשר,
אין להן מה לעשות עם האסימונים האלה, כי הטלפונים המתאימים כבר
מזמן לא קיימים. הן צועדות הלוך ושוב בחוסר אונים ומעוררות את
רחמי המתבוננים. זה הכניס אותי קצת לדיכאון ונהייתי רעב. ככה
זה אצלי. נשאר לי עוד קצת לחם בלי קימלים מתחילת הטיול, אבל
רציתי משהו למרוח עליו, אז נכנסתי למכולת הראשונה שראיתי. היה
ריח מוזר בפנים, שהתברר לי כריח של טריות וכפריות. חיפשתי
גבינה לבנה רגילה ולהפתעתי הרבה גם מצאתי כזאת. גבינה 5%, בלי
תוספות, בלי חיידקים, בלי מבצעים. פשוט גבינה. מהמוכרת החביבה
נודע לי, שאצלם אוכלים פשוט ושותים פשוט. המים שם מגיעים בתוך
ברז, בלי מסננים ובלי מינרלים. הדני מגיע רק עם מדבקות של
הדבורה מאיה והחלב רק בשקיות. זה גם המקום היחידי שעוד מייצרים
בו את הכלים שבהם מחזיקים את השקיות של החלב.

יצאתי החוצה וחזרתי ללכת. בהמשך הרחוב פגשתי את שמעון פרס
וחזון המזרח התיכון החדש הולכים יד ביד. פרס תמיד היה תלוש, אז
איכשהו היה לי ברור שהוא יגיע למקום הזה. דיברנו קצת והוא
השתמש בהרבה מילים ארוכות ולועזיות, שחלק מהן לא הבנתי אבל
המשכתי להנהן בכל זאת. החזון עמד קצת בצד ושתק. פרס הסביר שהוא
קצת ביישן ליד אנשים שהוא לא מכיר. ניגשתי והצגתי את עצמי
בפניו והחזון חייך במבוכה. לא הרגשתי כל כך נוח עם הסיטואציה,
אז אמרתי שלום בנימוס והתכוונתי ללכת. פרס שמע את המילה "שלום"
והעיניים שלו מייד נדלקו. הוא שוב התחיל עם מילים שנשמעו לי
מוזרות אז הסברתי שאני נורא ממהר ועזבתי. אני מקווה שלא העלבתי
את החזון, הוא נראה לי טיפוס מבטיח.

באחת הסימטאות ראיתי מישהו עומד מעט שפוף ובלבוש חושפני-משהו.
הוא נראה לי כמו מישהו שהכרתי פעם וסיקרן אותי לראות לאן ולמה
הוא הידרדר. כשהתקרבתי אליו הבנתי למה הוא נראה לי מוכר. זה
היה טלפון חוגה. הוא קצת היסס לדבר בהתחלה אבל בסופו של דבר
הצלחתי לדובב אותו. שאלתי אותו איך הוא, שהיה דמות מאוד מכובדת
בקהילה, הגיע לאן שהוא הגיע. טלפון החוגה סיפר לי, שבתקופה
שהוא היה בכל בית, הוא הרגיש כמו מלך העולם. הוא היה בפסגה הכי
גבוהה שאפשר וזה מה שדפק אותו. לאט לאט הוא פיתח התמכרות
לאצבעות. הוא נורא נהנה כל פעם שמישהו דחף לו אצבעות לחורים
כדי לחייג והסתבר שהייתה לו סטייה לציפורניים ארוכות במיוחד,
רצוי של זרתות. הוא התחיל לדרוש מהאנשים שהשתמשו בו, שיחייגו
בו רק עם ציפורניים כאלה, וחשב שמותר לו הכל כי לא היה לו
תחליף. "אתה יודע מה קרה בסוף" הוא אמר במרירות. "אני יודע",
אמרתי, "טלפון לחצנים". "בדיוק. הסנובים האלה", הוא התחיל
להתרגז. "בסוף האנשים שהייתי הכל בשבילם זרקו אותי לאשפתות".
ניסיתי להרגיע אותו קצת ואמרתי ששיחת טלפון היא כבר לא אותו
דבר בלעדיו. שיקרתי, אבל היה לי שווה כדי לראות אותו מחייך
טיפה. עכשיו הטלפון-חוגה נמצא בסמטה הצדדית הזו ומציע את גופו
לכל המעוניין, תמורת חיוג בציפורניים ארוכות. רצוי של זרתות.

הייתי מותש אחרי היום שעבר עלי וגם התחיל להחשיך, אז חיפשתי
מקום לישון. מצאתי מלון לא רע ולא יקר בניהולן של שתי החברות
דנה קמה ודנה נמה, ועליתי לחדר. אחרי שעשיתי מקלחת חמה, הלכתי
לפתוח טלויזייה כדי לראות מה משודר כאן. לקח לי קצת זמן להתרגל
לאנטנות שהיו עליה ואחרי כמה נסיונות הצלחתי לקלוט משהו בלי
הפרעות. ערוץ ראשון. כמה מפתיע שזה מה שמשדרים בסופעולםימינה.
עימנואל הלפרין, האיש הכי תלוש עם השיערות הכי תלושות שיש,
מופיע שם 24 שעות ביממה ומגיש אפילו את מהדורת החדשות בערבית,
אותה הוא משדר במבטא צרפתי. העברתי ערוץ בבעתה. בערוץ השני
ראיתי כיסא מראיין מעגל שלם של דן-שילונים. דן שילון
הפוליטיקאי, דן שילון הדוגמנית, דן שילון כוכב הזמר המזרחי,
וכמובן - דן שילון הקוקסינל. בערוץ הספורט היה ראיון עם רלף
קליין שהשתחרר לא מזמן מהכלא, אחרי שהוא לא הפסיק להרביץ
ציונות עד שהציונות איבדה את ההכרה. נרדמתי על רקע תוכנית
האירוח החדשה של רבקה מיכאלי.

בבוקר - למעשה זה היה יותר לכיוון הצהריים, כנראה שהייתי באמת
מותש - התעוררתי לצליל המרגיע של שעון מעורר עם פעמון, כמו
שהיה פעם בשעונים ובבתי-ספר, לפני שנכנסו המנגינות המעצבנות
האלו. התלבשתי ויצאתי שוב לרחוב, מקווה ליום מעניין כמו אתמול.
מול אחד ממעברי החצייה נתקלתי בחנות הבגדים הגדולה של המקום
שנקראת, איך לא, "סוף העונה ימינה". הלהיט של המכירות הן נעלי
'גלי'. הן נמכרות כמו הלחמניות שבתקופה מסויימת היו מחולקות
בשש בבוקר לבתים, כמו שהיום מחלקים את "הארץ". מחוץ לחנות
נדהמתי לפגוש את ג'רי סיינפלד מסתובב ומדבר לעצמו. "אתה?! מה
אתה עושה בסוף העולם ימינה? אתה תלוש??" הייתי די בהלם. "למה
קוראים לחנות הזאת 'סוף העונה ימינה'?" הוא שאל "הרי אין כאן
מכירות סוף העונה וגם לא צריכים לפנות ימינה כדי להגיע אליה,
פשוט חוצים את הכביש", הוא המשיך "ולמה קוראים לנעליים 'גלי'?
מי זאת הגלי הזאת שכולם רוצים שהיא תיגע להם ברגליים? אם כבר
מחפשים ריגושים מהסוג הזה, אפשר ללכת לטלפון החוגה. ואצלו גם
בטח יהיה יותר זול מאשר כאן". גם אני לא צחקתי, אבל כבר התחלתי
להבין מה הוא עושה כאן. יותר מאוחר סיפרה לי המוכרת במכולת,
שסיינפלד היה סיפור עצוב, עד שהוא נהיה סיפור מעצבן. הוא היה
כל הזמן מעיר לאנשים על דברים שהם אמרו וגרם להם להיות יותר
מידי מודעים לעצמם. כשאתה בסוף-העולם-ימינה, הדבר האחרון שאתה
רוצה זה להיות מודע לעצמך. זה הגיע לכך שאנשים לא הצליחו לנהל
איתו שיחה נורמלית בלי שהוא התפרץ להם לדברים עם האבחנות
וההארות שלו. זה היה נחמד בהתחלה, אבל עכשיו כולם חושבים שהוא
נודניק חסר תקנה ואף אחד לא סובל אותו. זאת הסיבה שהוא מדבר
לעצמו ומתפרץ לדברים של עצמו עם האבחנות המעצבנות שלו.

בלילה נגררתי למועדון הלילה הכי נחשב באיזור. "סוף הדרך"
קוראים לו. ניגנו שם הרבה מוזיקת דיסקו. התעניינתי איך הדיסקו
הגיע למקום כזה, ואחד היושבים אמר לי שהדיסקו הוא תופעה
ייחודית וחולפת, שמידי פעם מגיעה לסוף העולם ימינה, ואחרי כמה
זמן שוב שבה למקום ממנו היא באה וחוזר חלילה. שיאו של הלילה,
היה הופעתו של הדיג'יי מספר אחד, רינגו סטאר, שניגן ושר שירים
של יהורם גאון. ברחתי החוצה כל עוד נפשי בי.

הלכתי הרבה בימים שחלפו. ראיתי עוד אנשים ודברים, שכאילו לא
קשורים לשום דבר, אבל כשאתה רואה אותם באותה מקשה, הם פתאום
נעשים הגיוניים. כמה שכל אחד מהם בנפרד הוא תלוש, ככה החיבור
ביניהם כשהם ביחד מתאים בול. נפגשתי בין השאר עם דובי גל ועם
ניסים קיויתי, החלפתי רשמים עם משחק 'אטארי' ועם כמה צבעי
פנדה, ובכלל המשכתי להסתובב ולחקור את המקום, כאילו מחפש אחרי
משהו, אבל בעצם לא יודע מהו.
באחד הימים, ברחוב קטן, לא שונה בהרבה משאר הרחובות, התיישבתי
על ספסל כדי לנוח קצת. אחרי כמה דקות התיישב לידי מישהו שהיה
די דומה לי כשהייתי יותר צעיר. מישהו שלא ראיתי כבר המון זמן.
זה היה אוסף רגשות שהיו לי פעם כלפי מישהי. הטיול לסוף העולם
ואחר כך הפנייה ימינה והשהייה כאן, לקחו כל כך הרבה זמן עד
שכמעט שכחתי מהם. תיארתי לעצמי שאוסף (זה שמו הפרטי) בטח
מסתובב במקום כמו סוףהעולםימינה, ככה שלא לגמרי הופתעתי לראות
אותו כאן. התברר שהוא ידע שאני אגיע וחיכה לי. ניהלנו דיון
ארוך על בדידות ובמהלכו הבנו כמה התגעגענו אחד לשני וכמה
שלמרות הגעגועים - להיות אחד עם השני, זה יותר קשה מלהיות אחד
בלי השני. נשאלה השאלה מה עדיף - להיות עם בחורה בלי להיות
מסוגל לאהוב או להיות מסוגל לאהוב בלי שיהיה את מי. שאלה
ששנינו התחבטנו בה קשות גם הרבה אחרי שנפרדנו מהמישהי ונפרדו
דרכינו אנחנו. עדיין לא הגענו לתשובה סופית. סיכמנו שעד שנגיע
לתשובה כזאת, כדאי שנהיה בנפרד. לפחות לבינתיים. התחבקנו
ונפרדתי מאוסף הרגשות הזה שלי לשלום.

אין ספק, שאחד הטיפוסים הכי מעניינים או ביזארים - תלוי איך
מסתכלים על זה - ב"סוף העו..." זה מישהו שמסתובב שם וטוען שהוא
אלוהים. חלק מהתושבים צוחקים עליו וחלקם נוהר אחריו בעיניים
ובפה פעורים. הוא זיהה אותי כפוטנציאל חדש כנראה, וניסה לשכנע
אותי בדרכו. אמרתי לו שהוא מבזבז את הזמן שלו עליי ושימצא
מישהו אחר להתעלק עליו. הוא אמר שהוא כבר התעלק על כולם ואני
האחרון שנשאר. "תשמע", הוא אמר לי, "מה אני צריך לעשות כדי
לשכנע אותך?". לא עניתי בתקווה שהוא פשוט יסתלק, אבל הוא
המשיך. "אני יודע לעשות ניסים, רוצה לראות?" - "קיויתי?"
שאלתי. "אתה מנסה להצחיק את אלוהים במשחקי מילים?" הוא הרעים
קצת, "הצחקת אותי!". אולי נרתעתי קצת, אולי בגלל שרציתי להוריד
אותו מהגב שלי, או אולי סתם כי אני אוהב מופעי קוסמות, הסכמתי
לתת לו להוכיח את עצמו. בשביל הקסם הראשון הוא ביקש מתנדב
מהקהל. שמעון פרס מיד קפץ. אלוהים הצליח לעשות שפרס ינצח
בבחירות. מחאתי כפיים, אבל זה לא שיכנע אותי. בקסמים הבאים הרב
כדורי אכל חזיר ביום כיפור, הפועל ת"א לקחה אליפות בכדורסל
ויהושע מצא הוציא 800 בפסיכומטרי. הייתה הופעה מאוד נחמדה וראו
שאלוהים באמת משתדל, אבל אמרתי לו את דעתי, שהכל זה אחיזת
עיניים וכל אחד יכול לעשות את זה עם קצת זריזות ידיים. ואז
בהדרן, בניסיון אחרון להוכיח לי משהו, הוא החזיר אליי את
המישהי. אבל זה היה מאוחר מידי, כי עכשיו כבר לא היו לי רגשות,
ולך תמצא אותם במקום גדול כמו סוף העולם ימינה.

אמרתי לאלוהים, שעם כל הכבוד, אני פשוט לא מאמין בכל הדברים
האלה, ושאני מצטער. הוא התאכזב, אבל נשאר לדבר איתי. דיברנו
הרבה על החיים ועל בכלל, הוא יודע להקשיב טוב. בסוף קבענו
להיפגש לשתות איזה משהו מתישהו ונפרדנו כידידים. מה שכן - אני
חושב שמצאתי קונה לאוסף הקימלים שלי.