כשהגענו לפולין כמהתי לדמעות ולכאב, אבל עד מאיידנק אותו גל של
טיפות מלוחות פשוט סירב להופיע, ואני כמעט ולא הרגשתי. בית
הקברות היהודי בורשה היה ריקני, עזוב ורחוק. יערות טיקוצ'ין
היו עצובים מאדמתם הספוגה בגופות אך לא הצלחתי להיות עצוב יחד
איתם ולנחם אותם, ואז הייתה טרבלינקה שבעצם בכלל לא הייתה
טרבלינקה אלא אנדרטה אחת גדולה ואפורה שלא דיברה אליי אפילו
מילה. בהתחלת המסע ידעתי שאני לא צריך להרגיש רע עם עצמי, אבל
בכל זאת בתוך תוכי כעסתי כי היו כאלה שכן בכו, והיו כאלה שראית
את ההזדהות שלהם עם האתרים השונים. עם הזמן השלמתי עם זה
וכשאמרו ביום השלישי של הטיול שמחר נהיה במאיידנק ידעתי לא
לצפות לכלום.
הדרך למאיידנק לא הייתה ארוכה בניגוד לשעות הארוכות והמתמשכות
ששהינו באוטובוס המחומם בפולין, אך כמו כל שאר הפעמים, הנסיעה
לוותה בהרבה גיבוש חברתי שנוי במחלוקת, אם זה גיטרה, בדיחות או
העלאת זיכרונות בפורום של כמה חברים. חוויה.
ירדנו מהאוטובוס והמדריכה הודיעה במיקרופון העמום בקול לחוץ
שצריך להזדרז כי הרבה משלחות מבקרות פה היום וחבל שנפסיד כמה
צריפים. כולם קמו במהרה, ואני לקחתי לעצמי פסק זמן מהרגע הזה,
תוהה למה אנחנו ממהרים להספיק במקום להאט כדי להרגיש, להתחבר
כמו שכולם אומרים.
ירדנו במדרגות החלקות ונכנסנו למחנה שהפך את כל הטיול על קנו.
מאיידנק היה שונה מכל מה שראינו עד עכשיו, הוא לא היה מצבות
קודרות, ולא אנדרטה אפלולית. הוא לא היה כמו שאר הדברים
האילמים, הוא צעק, צעק את המילה שואה.
הוא הראה לך את תאי הגזים המפורסמים שבהם שורר שקט של אחרי
סערה, שקט עמוק שחודר פנימה, את הצריפים עם עשרות אלפי הנעליים
השחוקות שפעם עוד היו שייכות למישהו אחר שנטבח. הוא הראה את
המשרפות בהן שרפו, את האפר, העצמות. הזוועה התעמתה מולך הפעם
פנים אל פנים, אחד על אחד, תקפה בפתאומיות ולא הותירה לך מקום
לתמרן. לא קלטת ולא יכולת לקלוט.
בטקס עוד בכו אנשים, חלקם בצעקות קלות ועם זאת מחרישות, כולנו
כאבנו. החזרה לאוטובוס הייתה שקטה ורטובה מעט בגלל הטפטוף הקל,
עלינו והתחלנו לנסוע אל היעד הבא.
בהתחלה עוד הייתה שתיקה מאד לא אופיינית, היינו צריכים קצת זמן
לבד, היינו המומים, אבל לא לקח יותר מדיי זמן עד שהגיטרה חזרה
לנגן וקול הצחוק נשמע שוב, וברגעים האלה משהו בי החל להרגיש
באי נוחות, מעין מוסר מצפוני מעצבן שהפריע לי מאז ועד סוף
הטיול, עד עכשיו ואולי עד סוף חיי.
מאיידנק שינה את כולנו ואיכשהו הוא גם לא שינה כלום, הוא הלם
בנו ונשאר מאחור, מותיר אותנו עם פנים קדימה, כי מהמקום בו אנו
בוכיים אנו רוצים גם לצחוק. הוא איזן אותנו, והפך את המסע הזה
להרבה יותר ממה שהיה עד אז, הפך אותו לאמיתי. |
