ארז
הוא עמד שם, בפתח החדר. בידו השמאלית אחז בזר פרחים עטוף בנייר
חום מרשרש, ובידו הימנית גירד בתחתית העורף. ממקומה על מיטת
החולים, דפנה יכלה להריח את הבושם שלו. "זה בסדר ארז, תיכנס"
היא אמרה. ארז צעד לעברה באיטיות. "אהה... אני הבאתי לך פרחים,
שיהיה אממ... קצת שמח" הוא אמר, והושיט לעברה את הפרחים. "שים
אותם שם, על הכוננית. אני לא מצליחה כל כך להגיע לשם" אמרה
דפנה. ארז שם את הפרחים על הכוננית, וקירב אותה מעט לדפנה,
שהיא תוכל להגיע אליה. היתה הרבה מבוכה באוויר. "אז..." התחיל
ארז, "אז איך את מרגישה עכשיו?". דפנה נאנחה קלות "בסדר, אני
מניחה, אבל הרופאים פה לא מרשים לי לצאת מהמיטה. אומרים שאני
חייבת לנוח המון המון כדי שהרגלים יהיו בסדר. בקושי מרשים לי
לזוז".
הדלת נפתחה, והרופא ואחות נכנסו לחדר. "מה שלומך דפנה?" שאל
הרופא. "כרגיל" ענתה דפנה קצרות. האחות הפשילה את שרוולי
הפיג'מה של דפנה. היא הוציאה מזרק חדש, מלא בנוזל שקוף. ארז
נרתע לאחור, הוא שנא מזרקים. הרופא סגר את הוילון המקיף את
מיטתה של דפנה, תוך התנצלות קלה בפני ארז שנשאר בחוץ. "כמה
שהיא אמיצה", מלמל לעצמו ארז. הוא שמע את הרופא שואל את דפנה
אם היא הרגישה כאבים במהלך הלילה. היא ענתה לו שקצת. "טוב,
אנחנו סיימנו פה", אמר הרופא תוך כדי פתיחת הוילון. "יש לך מזל
גדול שיצאת מהתאונה הזאת בנזק קל יחסית, את יודעת?" הוא הוסיף.
"כן, אני יודעת דוקטור ששון, אתה דואג להזכיר לי את זה כל יום"
אמרה דפנה בחיוך שליו. "טוב, אני אשאיר אותך כאן עם החבר שלך,
להתראות" אמר דוקטור ששון, והוא והאחות יצאו מן החדר.
דפנה הביטה בארז. "הם טוענים שהיתי על סף המוות, אבל אני לא
חושבת שהגוף שלי היה מרשה לי למות". עיניו של ארז התמלאו
בדמעות. "טוב דפנה", הוא אמר בקול חנוק, "אני חייב ללכת עכשיו,
יש לי עוד מלא שיעורים, את יודעת...". דפנה נתנה בו מבט אחרון,
והוא יצא מהחדר.

חיים
את דפנה שיחררו שבועיים לאחר מכן מבית החולים. ארז סבל מיסורי
מצפון קשים. בגללו דפנה משותקת, בגללו היא לא תוכל לעמוד או
ללכת יותר. הוא הרגיש כל כך אשם ונורא, ואת דפנה הוא לא ביקר
מאז. דפנה אהבה את ארז כל כך, והיא התעצבה מאוד כשלא ביקר אותה
יותר. מצד שני, היא גם ידעה שלא תוכל לסבול אותו יושב איתה
בחדר ועל פניו מבט מלא רחמים. היא שנאה כשריחמו עליה.
את חיים דפנה פגשה בבריכה הטיפולית לנכים. היא קיבלה הוראות
מהרופא והיתה חייבת לעשות פיזיותרפיה ארבעה ימים בשבוע במשך
שלוש שעות בכל פעם, בבריכה מיוחדת לנכים ומוגבלים. חיים היה
המתדרך האישי של דפנה. היו לו עיניים ירוקות ושיער שחור. "שלום
דפנה", הוא אמר לה בפעם הראשונה שנפגשו, "אני חיים, ואני אהיה
המפעיל האישי שלך. שמעתי שעברת חתיכת תאונה שם...". "כן..."
אמרה דפנה מהורהרת. "את רוצה לספר לי בזמן שנתחיל בהתעמלות איך
היא קרתה?" שאל חיים, ותוך כדי משך אותה וסובב אותה על פני
המים. דפנה התחילה לספר. "החבר שלי לשעבר נהג. הוא לא היה
שיכור או משהו, הוא פשוט טעה בצומת. מכונית פגעה בנו מימין.
אני יצאתי עם רגלים משותקות וארז עם פגיעה קלה ביד ימין, לא
משהו רציני". חיים קיפל לה את הרגלים ועשה איתן כל מיני
תרגילים. "הממ.. אמרת בהתחלה 'החבר שלי לשעבר', הוא לשעבר בגלל
התאונה? זרקת אותו?" שאל חיים. שתיקה. דפנה ידעה שזו חוצפה
עצומה מצידו לשאול דבר כזה, אבל משום מה כלום לא הפריע לה
לענות לו. היא הרגישה מאוד פתוחה בפניו, אפילו שהכירה אותו
לפני שעה קלה. "אני לא זרקתי אותו", אמרה דפנה, "הוא זרק את
עצמו". למראה מבטו המתפלא של חיים היא המשיכה. "הוא מלא רחמים
אלי ורגשות אשם אל עצמו. המצפון הורג אותו, אבל הוא לא מסוגל
להבין שאני סולחת לו. כל אחד יכול לטעות, וזה שהרגלים שלי
משותקות עכשיו, זה רק ביד הגורל, ביד אלוהים- אם יש כזה". חיים
חייך אל דפנה והמשיך להשיט אותה. זה היה מצחיק, אבל בסוף
הטיפול דפנה הרגישה ממש טוב, והיא ציפתה בקוצר רוח למפגש הבא
עם חיים.
דפנה אהבה להיות עם חיים. הוא היה חבר קל לשיחה, נחמד, מצחיק
וטוב לב. הפיזיותרפיה עזרה לדפנה, פיזית ונפשית, וכעבור חודש
של פיזיותרפיה היא הצליחה לעשות משהו שהרופאים לא האמינו מעולם
שהיא תעשה. דפנה הצליחה להזיז במעט את הירך השמאלית. חיים שמח
כל כך שהיא הצליחה והוא הזמין אותה לארוחה במסעדה יוקרתית ביום
שישי של אותו שבוע. הם נהנו ביחד מאוד. בשבוע שלאחר מכן דפנה
הצליחה להזיז גם את הירך הימנית. למרות שהזזת הרגל היתה קשה לה
וכרוכה במאמץ רב בשבילה, היה נדמה לה לפעמים שלחיים יש מגע של
קסם. דפנה גם התחילה לחשוב, שהיא מתאהבת בחיים.

התקרית
דפנה התחילה להגיע לבריכה גם מחוץ לשעות הפעילות עם חיים. היא
ציפתה לראותו שם, עובד גם עם אחרים והיא גם אהבה לשחות לבד. את
חיים היא לא מצאה שם, ובאחת הפעמים שהיתה בבריכה היא הלכה לברר
מתי חיים אמור להיות בבריכה. "שלום איציק" אמרה דפנה לשומר של
הבריכה הטיפולית. "אהה! אהלן דפנה! מזמן כבר לא באת לדבר איתי,
מה שלומך?" שאל איציק. "אני בסדר גמור", אמרה דפנה. הם פטפטו
עוד קצת על כל מיני דברים, עד שדפנה קטעה את אחד מסיפוריו של
איציק. "איציק, אני זזה עוד מעט. באתי לשאול אותך משהו" אמרה
דפנה. "מה יש?" שאל איציק מודאג. "כלום כלום, אל תדאג, רק
רציתי לדעת, באיזה ימים חיים עובד?" היא שאלה. "חיים? מי זה
חיים?" שאל איציק בתימהון. "די נו איציק", אמרה דפנה בחיוך,
"אין לי זמן לבדיחות שלך היום". "איזה בדיחות??, אני לא יודע
על מי את מדברת... אולי תתארי לי אותו, יש כאן כמה מפעילים
חדשים שאני לא מכיר" אמר איציק. דפנה תיארה לו את חיים, אך הוא
המשיך להתעקש שהוא לא ראה אף אחד שמתאים לתיאור שעובד בבריכה,
או אפילו נכנס לשטחה. דפנה נפרדה ממנו, הוא פנה לדרכו לנעול את
הבניין, והיא המשיכה לתהות על העניין בדרכה למכוניתה. פתאום
היא נזכרה שהיא שכחה את הארנק שלה בחדר ההלבשה. היא מיהרה עם
כיסא הגלגלים לעבר בניין הבריכה. היא בדיוק מצאה את איציק נועל
את כל החדרים. "מה קרה לך דפנה?" הוא שאל כשראה אותה מתנשפת.
"איציק, בבקשה תן לי את המפתחות, שכחתי את הארנק בחדר ההלבשה!"
היא אמרה במהירות. "אין בעיה, רק תבטיחי שתחזירי לו אותו מחר
ב-9:30, הבריכה נפתחת ב-10:00, אני סומך עליך דפנה!" אמר
איציק. "אין בעיה איציק" הבטיחה דפנה וקיבלה מידיו את צרור
המפתחות. "אהה שכחתי, כשאת יוצאת, תבדקי אם נעלתי את האולם של
הבריכה, אני חושב ששכחתי לנעול שם" הוסיף איציק ונופף לה
לשלום.
דפנה פתחה את הדלת הראשית, עברה במסדרון את משרדי החברה,
ונכנסה לחדר ההלבשה של הבנות. היא מצאה את ארנקה במקום שהשאירה
אותו, כלום לא חסר בו. היא עברה דרך חדר ההלבשה בדלת לאולם
הבריכה, כדי לבדוק אם איציק נעל את הכניסה השניה. בתוך הבריכה
היא ראתה מין אור מוזר. נראה כאילו האור יוצא מתוך המים, כמו
זרקור הממוקם בתוך הבריכה, אבל דפנה ידעה שלא קיים שום זרקור
כזה. האור שהיה חלש בהתחלה, התעצם לאט לאט. לפתע, דפנה ראתה
משהו מבצבץ מתוך המים. היא נרתעה לאחור, והסתתרה מאחורי עמוד
רחב, מציצה על הבריכה. ראש יצא מתוך המים. למעשה, חמישה ראשים
יצאו, ואחריהם הגופים. חמשת האנשים עצמו עיניים, וכשיצאו
גופותיהם לגמרי מן המים, הם פקחו אותן בבת אחת. כל החמישה היו
לבושים בלבן. דפנה שמה לב שהרגלים של חמשת האנשים לא נגעו
במים, הן ריחפו כ-5 ס"מ מעל פני המים. עוד היא הבחינה, שאחד
מחמשת האנשים האלה היה חיים. אחד האנשים דיבר פתאום "הוא רוצה
שנסיים את העניינים בתוך שבוע, זמן ארץ". מישהו אחר אמר לפתע
"אבל אין לי סיכוי להספיק את הכל בתוך שבוע". "בטח שתספיק, תן
לו לסיים בכוחות עצמו, בכוח הרצון שלו" אמר חיים. "טוב", אמר
האיש הראשון, "אני מאחל לכולכם בהצלחה רבה, ותזכרו- שבוע". הוא
סיים, וכולם התפוגגו בתוך שניות, כאילו היו רק אדים באוויר.
דפנה היתה מוכת הלם. היא התקרבה עם הכיסא שלה לשפת הבריכה
והתבוננה היטב למקום בו עמדו, או ריחפו חמשת האנשים לפני מספר
שניות. היא הכריחה את עצמה להתקדם לעבר הכניסה השניה ולנעול את
הדלת. היא יצאה מאולם הבריכה דרך חדר ההלבשה, נעלה גם אותו,
ולבסוף נעלה את כל הבניין.

היפרדות
למחרת היה לדפנה אימון נוסף עם חיים. הוא השיט אותה, כרגיל,
סיפר לה כל מיני סיפורים מבדחים והיה חיים הרגיל, שאותו דפנה
הכירה. לפתע שאלה אותו דפנה "חיים, בן כמה אתה?". היא מעולם לא
הקדישה לנושא מחשבה רבה. תמיד היה נדמה לה שחיים בן 20-30, היא
אף פעם לא ידעה בדיוק, למרות שבאותו יום היא הכירה אותו כבר 3
חודשים. "כמה נראה לך?" שאל חיים בחיוך, ובדיוק אז הוא התחיל
לבצע תרגיל שבו דפנה היתה צריכה לשלוט על נשימותיה ולא לדבר.
למחרת חיים איחר לאימון. דפנה חיכתה לו במשך כל שלושת השעות
שבהן היתה אמורה להיות במים, ואז הלכה. בדרכה החוצה היא פגשה
בחיים, שנראה מותש מתמיד. "למה לא באת?" שאלה דפנה. "אני...
אני לא יכולתי, היה לי משהו דפנוש, אני ממש מצטער" ענה חיים.
דפנה לא יכלה לסבול את ההסתרה, היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה לו
לפתע "חיים, אני ראיתי אותך שלשום בערב בבריכה". "מה?", אמר
חיים, "לא הייתי בבריכה שלשום, את יודעת שלא היה לנו אימון.
אני לא עובד ביום ראשון. "חיים", התחילה דפנה, "ראיתי אותך, אל
תנסה לשקר לי. אותך ועוד 4 אנשים". חיים הביט בדפנה במבוכה
רבה. "אני באתי לספר לך שאני עוזב" הוא אמר. "מה עוזב? לאן
עוזב? חיים! אתה לא יכול לעזוב אותי באמצע הטיפול!!! לא כשאני
מתקדמת כל כך!" דפנה התחילה לבכות. היא אהבה את חיים, וזו היתה
הסיבה שהיא סירבה להרפות ממנו כל כך מהר. "דפנה, שנינו יודעים
יפה מאוד שאת מסוגלת להמשיך לבד. אם רק תשתמשי בכוח הרצון שלך
את תצליחי." אמר חיים בעצב. "אתה יודע חיים, שמעתי אותך אומר
את זה לאחד החברים שלך אז בלילה" אמרה דפנה. "מה?... מאיפה את
יודעת?" פלט חיים בתמימות. "הא! תפסתי אותך... שנינו יודעים
שאתה סתם משקר. למה שלא תספר לי?" אמרה דפנה במעט כעס. שתיקה.
"בואי לכאן מחר, אפילו שאין לנו אימון" אמר חיים והתרחק.
דפנה הגיעה לבריכה למחרת בבוקר וחיכתה לחיים. לקראת הצהריים
הוא הגיע, ולקח אותה לאותה מסעדה שלקח אותה אליה כשהצליחה
להזיז את הרגל.
"טוב", פתח חיים, "אני אשאל אותך שוב. בן כמה אני נראה לך?".
דפנה לא הבינה את הקשר בין הכל, אבל ענתה לו בכל זאת "אני
מניחה שבין 25 ל-30". "הממ.. מעניין..." אמר חיים מהורהר. "מה
זאת אומרת 'מעניין' חיים?" שאלה דפנה. "בואי נגדיר את זה כך,
היתי רוצה להיות בן 25 שוב. דפנה, אני בן 81. נולדתי בשנת
1920". הוא נראה משועשע מעט למראה התדהמה וחוסר ההבנה שעל פניה
של דפנה. "נולדתי בפולין, בשם חיים ליבובסקי. עברתי את השואה
בתור פרטיזן ביערות פולין, ניצלתי כשכל משפחתי נספתה, אבל ממש
בסוף המלחמה, אחרי שכל התקיפות נגמרו, ויכולת כבר לומר שאתה
יהודי, חטפתי כדור שנפלט מרובה ישר ללב. בדרך נס, נוסף לי עוד
שבוע לחיים, אבל אף רופא לא הצליח לעזור לי. חברי קברו אותי,
ואחרי שמתתי, הטילו עלי למעלה את המשימה לעזור לאנשים כאן
למטה. לך היתי אמור לעזור ללכת שוב, אבל קיצרו לי את זמן
המשימה, כך שלא הספקתי. למרות זאת דפנה, אני מאמין שתצליחי
לבד". "ועכשיו אתה עוזב?",שאלה דפנה, "סיימת את חובתך וככה אתה
הולך? אפילו לא התכוונת לספר לי את כל זה, נכון? התכוונת פשוט
להעלם?!". "בואי נצא, אני חושב שתהיה לנו יותר פרטיות בחוץ"
אמר חיים.
בחוץ הוא המשיך "דפנה, תביני אותי. אני חייב לעשות מה שהם
אומרים לי" אמר חיים והצביע לכיוון מעלה. דפנה הביטה לעבר
השמים התכולים. אז זהו, ככה זה נגמר, חשבה לעצמה. "דפנה, יש
משהו שרציתי לספר לך. בהתחלה כשביקשו ממני לעזוב, לא הסכמתי.
דפנה, במהלך היכרותנו, אני..." חיים נאנח ואז המשיך בקול חנוק
"דפנה, אני פשוט התאהבתי בך. אבל הם לא נותנים לי להישאר כאן.
אסור לאנשים כמוני להתאהב באנשים כמוך. זה מפר איזשהו איזון".
דפנה התקרבה לחיים, והוא התבונן בה היטב, ביודעו שזה אחד
המבטים האחרונים המורשים לו. הם התחבקו חזק, לא רוצים להרפות
אחד מהשני, ואז התנשקו. חיים היה קר כל כך, כמו מת. דפנה
הרגישה רוח קלה ונעימה שכזאת, פקחה עיניים וראתה את חיים
מתפוגג מולה, כמו באותו ערב בבריכה. היא עוד שמעה אותו לוחש
"להתראות דפנוש..." ואז הוא נעלם לגמרי.

אחרית דבר
אחרי כמה שנים, דפנה החליטה לנסוע לפולין. היא חיפשה ברישומים
של הממשלה את תעודת הפטירה של חיים. היא מצאה אותה, ונסעה לבית
הקברות ששם הוא נקבר. היה שם מאוד ירוק. ירוק ושליו, כאילו זה
רק מקום נופש, לא בית קברות. דפנה חיפשה בין הצמחים המשתוללים
את מצבת הקבר של חיים. היא מצאה אותה בפינת בית הקברות, בקושי
אפשר היה לקרוא מה כתוב עליה, אבל היא הצליחה בכל זאת. חיים
ליבובסקי, 1920-1945. תנצב"ה. זו היתה מצבה פשוטה מאוד, אותה
פשטות שאפיינה את חיים. דפנה עמדה מולה כרבע שעה, הניחה לצידה
זר פרחים עטוף בנייר חום מרשרש, ויצאה מבית הקברות.










יש לי הרגשה שהסיפור יצא לא משהו...
אם יש לכם דרכים לשיפור וכל מיני כאלה, שלחו לי אימייל או
שתגיבו כאן...
תודה...