גד מתאר לרם את ההמלצה על ספר שיקרא ביום חמישי לפני סדנת
הכתיבה. הוא קורא מדף מוכן:

"מתחיל כמו כל סיפור בלשי, קפה, תחנה וחוקר עייף בשלבים
מתקדמים של הזנחה פיזית ונפשית. פתאום הסיפור מקבל תפנית.
החוקר/בלש הזה פולט באוזניי המנקה בתחנת המשטרה כל מני תובנות
בנוגע לבחירות שאנשים עושים עם החיים שלהם. לפעמים היא מתיישבת
לידו והם משוחחים. שיחות ארוכות, מעניינות. כאלה שפתאום
"...אתה מרים את הקפה השחור שלך ומגלה שהוא קר בגלל שכבר שעה
אתה מנסח את השגותייך לגבי התנהגויות אנושיות במאה העשרים, על
סף העשרים אחת" (עמ' 52). בערך בעמוד שמונים, כשאתה מצפה
שיירקם משהו רומנטי בין הבלש הפילוסופי הזה למנקה הערירית שמדי
פעם מאזכרת את הבת שלה שמתה בתאונה בכביש שיורד לים המלח, היא
מתה מוות טבעי (המנקה). לא משהו שמצריך את כישורי הבילוש שלו.
בהלוויה הוא פוגש את הבת של המנקה. חוץ ממנו היא היחידה שהגיעה
לשם. הם עורכים היכרות קצרה ולוחצים ידיים.
"לא, זה לא נכון שנהרגתי בתאונה" היא אומרת לו, "זו לא הייתי
אני". מה שהכי מוזר זה שהוא מקבל את זה בלי לשאול שאלות. מהנהן
בראשו כאילו זה טבעי שילדות מזייפות להורים שלהן שהן מתו. הוא
מסיע אותה לבית שלה ובזמן שכלב הדוברמן שלה צופה בהם, הם
שוכבים."

"ואז מה?" שואל רם.
"רגע". (גד הופך את הדף)

"הסיפור ממשיך כשהבלש יוצא לפטרולים ליליים בחברת
שוטר נאלח שמתאר בעקביות באוזניי הגיבור את מסעות הניאוף
הליליים שלו. הוא צוחק לנאיביות של אישתו שלו."

"תשנה את זה". קוטע אותו רם.
"מה, את מה?"
"נאלח. זה נשמע מוזר".
"מממ... אני פשוט אוריד את המילה הזו".

"...בחברת שוטר שמתאר בעקביות באוזני הגיבור את מסעות הניאוף
הליליים שלו. הוא צוחק לנאיביות של אישתו שלו."

"איך זה?"
"טוב, תמשיך".

"יום אחד הוא מגיע לבית של השוטר כשהוא לא נמצא ומפתה את אשתו.
הוא שוכב איתה וברקע הם שומעים את הצרחות של התוכי המדבר. יותר
מאוחר, כששני השוטרים מפטרלים ברחובות הצדדיים ברובעים
המוזנחים של העיר,
מתאר שוב הטיפוס ה... השוטר את הבגידה האחרונה שלו באשתו,
הגיבור מחייך. צדק פואטי."

"טוב אני עייף, בוא נמשיך אחר כך". רם ניגש להכין קפה.
גד מביט בו בעייפות. "מה אתה חושב?" שואל גד.
"שכל הסיפור הזה מטומטם" עונה רם.
"אבל לא קראת את הספר" גד מתקומם.
"לא הסיפור הזה, הסיפור הזה".
"אה" אומר גד ושוקע לתוך הכסא.
"פעמיים סוכר?" שואל רם.
"כן".