אנחנו מתחילים ללכת בשביל הפלסטיק הכתום עם גינות דשא מגומי
קטנות בצדדים.
השמיים כחולים כחולים וכבר מתחילים להוריד את השמש לאט לאט
ולהאיר אותה בפנס אדום...אבל עדיין רק קצת. אני לובש את המשקפי
שמש שלי כי אני כבר לא יכול לסבול את צבעי הפלסטיק של השמיים.
אני דורך על פרח צהוב מכוער במיוחד, ובטעות משתחררת הכמוסה
הקטנה מבפנים שאמורה  לשחרר ריח מזויף. כל העניין מדכא אותי
עוד יותר.
הוא כבר התיאש לשאול אותי למה..הוא כבר גם יודע שמחר בבוקר
ידביקו פה בדיוק אותו פרח צהוב מכוער בדיוק עם אותו ריח סינתטי
מגעיל.
אנחנו מחליטים לא ללכת לשבת בכיכר, וללכת ישר אליי הבייתה.
זה לא תמיד היה ככה, פעם גם אנחנו נהגנו לשבת בכיכר ליד
המזרקה.
היא מוציאה מים כחולים-ירוקים וזה תמיד נראה לנו נורא נחמד.
במיוחד אהבנו ללכת בימי שלישי כי אז היו שמים קשת בענן למעלה
ומאירים אותה בהמון פנסים קטנים צבעוניים. בימי שלישי היו שם
תמיד המון אנשים כי המזרקה נראתה נורא יפה כששקפה את הקשת.
וחוץ מזה זה נהיה כבר מסורת.
בזמן האחרון התחיל לרדת גשם, וזה מוזר, כי הם עדיין לא אמורים
להתחיל להוריד גשם, זאת עוד לא העונה. מה גם שהגשם הוא נורא
מוזר, הוא אדום וחם.
לנו אומרים שזה בסדר, אבל רואים עליהם שהם בעצם מפחדים.
אנחנו פונים פה שמאלה ושביל הפלסטיק הופך להיות הצבע ירוק עם
פרחי ניילון אדומים בצדדים. הבית השלישי ברחוב זה שלי, אנחנו
עוברים את שורת הפסלים המיותרים שלאמא שלי יש אובססיה אליהם,
מגיעים לדלת (אף פעם זה לא נראה לי מוזר שבבתי זכוכית יש
דלתות, רק עכשיו אני מתחיל לחשוב על זה).
מתחיל לרדת שוב גשם, אנחנו נכנסים מהר כי הגשם הזה מציק ומשאיר
כתמים על הבגדים. מרוב שהיה כ"כ הרבה גשם בזמן האחרון התחילו
להשאר סימנים בצדדים של השמיים. כתמים גדולים ואדומים בפינות
של הכחול. אני פותח את הדלת ומגלה את המבט המופתע של ההורים
שלי, כשאמא שלי רואה מה עשיתי לבגדים שלי היא כמעט מצליחה לצאת
מבועת האופוריה הפלסטית שלה ,אבל רק כמעט.
אבא מחייך חיוך הזוי מאוזן לאוזן ומבקש לדבר איתי יותר מאוחר.
בטח עוד שיחה של " כמה הם דואגים לי".
אנחנו עולים  ונועלים את הדלת.
אנחנו נשפכים על המיטה והוא שואל אותי מה אבא שלי רצה, ואני
מסביר לו שאת השיחה הרגילה של מה קורה איתי ושהתנתקתי.
בכלל כל העניין עם ההורים שלי עושה לי חשק לזרוק משהו, אבל
אסור לזרוק דברים בבתי זכוכית, זה פוגע בחלונות.
אני לא יכול יותר ומחליט לעלות לגג.
כשאנחנו מתיישבים שם, בדיוק האלה למעלה התחילו להדליק את
הכוכבים.
מכאן אפשר לראות ממש רחוק, כל העיר מוארת בפנסים צבעוניים.
כל המראה הזה מזכיר לי את עיר הבובות שקנו לאחותי ליום הולדת,
ומעורר בי חשק עז לנפץ את כל בתי הזכוכית ולדרוך על כל פרח
פלסטיק בדרך .
אני מוציא מהכיס שני כדורים עם סמיילי הפוך עם דמעה מציור
עליהם ונותן אחד לו.
אנחנו בולעים אותם ומחכים שזה יגיע.
ספטמבר עכשיו...הם כיוונו את המזגנים בדיוק לחום המדויק עם
משבי רוח מדודים כל 14 דקות.
זאת עונת המטאורים, אז מדליקי  הכוכבים עושים עבודה כפולה.
הם מפילים את הכוכבים תמיד בסדר ובמיקום קבוע אז אני יודע
בדיוק מתי ולאן לא להסתכל.
אני מרגיש את זה מגיע, אני מסתכל על העיר וכאילו נכנס לציור של
דאלי, אני רואה איך הצבעים מתחילים לנזול ולהתחוור, כל העיר
מתחילה להיות שקופה, חלולה ובלתי נראית.
אני יודע שאסור לי להתקרב לקצה של הגג כי אני לא אעמוד בפיתוי.
הוא מרגיש את זה גם, רואים עליו. אני כבר לא מרגיש את צבעי
הפלסטיק, ואני לא מריח את הריח הסינתטי.
העולם הופך להיות  שחור- לבן - שקוף כהה וכ"כ לא מבריק.
אני באמת מאמין שהוא ככה בד"כ, רק חבל שאני רואה אותו ככה רק
כשאני מסטול.
פשוט כ"כ מתאים לי  השחור לבן שקוף הזה.
אני רואה שכאילו הצבעים מתחילים לנזול בחזרה במעלה הפרחים
ומתרכז בנקדות מזויפות וזוהרות בעלי כותרת.  הפנסים שוב חזרו
להאיר את העיר בצבעי ירוק וורוד.
כ"כ לא מתאים לי לחזור לכל הצבעוניות הזאת, גם הוא כבר יוצא
מזה, אבל עדיין שוכב על הגב עם עיניים עצומות  ומנסה לחזור לזה
בכח. זה לא יעבוד ...מנסיון.
אנחנו יורדים מהגג ונפרדים. אין לי כח לשיחות מעמיקות עם
ההורים שלי אז אני מתחמק לחדר שלי ונכנס עמוק מתחת לשמיכה.
אני מנסה להחזיר לעצמי את מה שראיתי קודם, אבל זה לא עובד.
אני שומע מבחוץ ששוב יורד גשם. אני כ"כ מקווה לקום בבוקר
ולגלות שהוא שטף את כל הצבעים, ועשה קצר בשמש.
אבל לא, רק הכתמים בצדדים של הכחול גדלו , והפכו לשני גושים
מדממים.
בבוקר אני מחליט שאין לי כח ללכת לבית ספר ובמקום זה אני הולך
לשבת ליד המזרקה.
תיארתי לעצמי שאחרי הקטע של אתמול על הגג גם הוא לא יבוא לבית
ספר.
זה מוזר , השמיים כבר לא באותו  הצבע של אתמול והם מתחילם
להיות הרבה יותר כהים.
אני אוהב את השינוי. כשאני מגיע למזרקה אני רואה אותו יושב  שם
ומחכה לי.
כולם נראים כאילו הם מחכים למשהו...לא משנה כמה רע  זה יהיה,
יהיה להם הרבה יותר קל אם המשהו כבר יגיע והם לא יצטרכו לחכות
יותר.
מתחיל לרדת עוד פעם גשם, אני באמת מתחיל לאהוב את זה.
הרגשה חמה- אדומה על הידיים שלי, כ"כ הרבה יותר טבעי מכל שאר
הדברים פה.
אני רואה שהכתמים האדומים בצדדים של השמיים מתחילים לנזול כמו
צבע על קיר כחול, ואיפה שהיה הצבע השמיים מתחילים להתקלף
ומאחוריהם אני מגלה חלל אדום- שחור מדהים.
מישהו כנראה ניתק את השמש כי היא תלויה כמו פנס אדום גדול בלי
הרבה מטרה מעל לכל הבלגן הזה.
הם מתחילים לרוץ סביבי בהיסטריה.
עכשיו לא רק הקצוות אלא גם האמצע של השמיים מתחילים להתקלף
ולהתרסק מסביבי.
זה מדהים.
הם צועקים שסוף העולם מגיע, והם בוכים כי לקח להם שנים לצבוע
את השמיים ולחבר את השמש.
אני באקסטזה, מסתובב באמצע הכיכר ספוג בגשם אדום
רואה איך מתרסקת כל האופוריה מזויפת הזאת.