את הילדה שלי קיבלתי בגיל 5. זה היה בוקר חורפי בשוק, אפילו
הרוכלים נמנעו מצעקות לעבר העוברים ושבים פן יאלצו לשאוף יותר
מידי מהאוויר הקפוא אל הריאות.
שכבתי לי מקופלת על מדף מאובק בתוככי הבסטה- מביטה אל הרחוב.
הייתי שמיכה צעירה שרק יצאה מהמפעל, כל דבר שנגלה לעיני היה
חדש ומרגש. צפיתי כיצד אישה נאה נכנסת למתחם הקטן, אצבעותיה
שלובות באלו של ילדה קטנה וחייכנית בעלת שיער חום גולש. שימחה
המוכרת הזקנה רצה אליהם סופקת כפיה ומברכת במרוקאית עתיקה.
"ברוכים הבאים, ברוכים הבאים" דקלמה שמחה. "מה בשביל הגברת?"
"באנו לקנות לשירני שמיכה שתחמם אותה בחורף" אמרה האם וחייכה
לילדה הקטנה, שירני- כבר אז השם מצא חן בעיני. "ומה רוצה גברת?
לשימחה יש הכל- רק אמרת והבאתי!"
"אני לא יודעת, אולי ניתן לשירני לבחור" השיבה האם. "קדימה
חמודה- תבחרי את זו שאת הכי אוהבת."
הילדה צעדה בביטחון והעבירה עיניה לאורך כל המדף, בוחנת
ומשקללת כאילו הייתה מומחית. ואני... בכל כולי רציתי שתבחר
אותי, לחשתי בקשה בשקט בתקווה שתשמע, אפילו שידעתי שאין זה
אפשרי- אך למרות זאת... עיניה עצרו, "את זאת" היא הצביעה
לכיווני, "החומה עם האייל עליה" וחייכה חיוך שובב שכזה.
"את בטוחה?" שאלה האם וקימטה את אפה "לא רוצה אחת של
דונלד-דאק?"  "לא", הנידה הילדה בראשה. "את זאת, החומה!"

אז כך קרה שמצאתי עצמי בירכתי המיטה של שירן, אל מול לכרית
המעוטרת פרחי בר. שנאתי את הכרית הזאת, כבר מהרגע הראשון. היא
הונחה שם מולי כלועגת לי בבוז, פרחונית ומהממת אל מול
החדגוניות שלי. לא ידעתי למה בדיוק, אבל תמיד חששתי ממנה,
ותיעבתי אותה!
בערב שירן באה ונשכבה ואמה התישבה לידה וסיפרה לנו סיפור. על
נסיך יפה תואר שלחם במכשפה מרושעת בכדי להציל מציפורניה נסיכה
רבת חן. "לכל הנסיכות יש נסיך שמחכה להן?" שאלה שירן בקול
תמים. "כן חמודה" השיבה האם "גם לך יש נסיך אי שם", ואחר נשקה
על מצחה "לילה טוב" לחשה לה.
היא אחזה בשוליי, מתחה אותי אט-אט, כמו פיהוק, לאורך כל המיטה,
ואז הניחה אותי ברכות על גופה הקטון של הילדה שלי. חומה מילא
אותי בתחושת אושר, כמו שיכורה שאבתי ככל שיכלתי ממנו אליי,
התחושה הייתה נפלאה כל-כך... "לילה טוב אמא" היא השיבה בקולה
המתוק, אחר עצמה עיניה והתכרבלה בי, מושכת אותי עליה. ואני
מתאימה עצמי לתוואי גופה, עוטפת אותה בגופי הצמרי והרך- לילה
טוב שירני שלי...

כל חורף, כל לילה, הייתי מתכרבלת עם הילדה שלי, יונקת את חומה
וחיוכיה, מגינה על התום שבה. חבוקות היינו נרדמות כשהגשם מטופף
על השמשה מבחוץ... לעיתים טופף הגשם מבפנים, כאשר כעסו עליה
ההורים או כשמישהו דיבר אליה לא יפה בגן או סתם כשהיה לה עצוב,
היא תמיד הייתה רצה לחדרה, נופלת על המיטה ומתכסה בי עד מעל
לראש כשהיא בוכה לעצמה... ואני תמיד גוננתי עליה, תמיד אהבתי
אותה, תמיד ניסיתי לתת לה כמה שיותר חום. ובכל פעם שבכתה הייתי
סופחת אליי את דמעותיה, את זיכרונותיה, שותפה לכאבה, תמיד
בשבילה... יכל להיות ששנאתי את הכרית מכיוון שספגה גם היא
מדמעותיה של הילדה שלי, כאילו התחרתה על אהבתה.
כשהקיץ הגיע הייתה שירן מקפלת אותי יפה יפה ומכניסה לארון
הגדול. בתחילה פחדתי מהחושך, פחדתי להישאר לבד, חשבתי שאשכח שם
על המדף התחתון. אבל עם הזמן התרגלתי לעניין, הארון היה קריר
בימות הקיץ החמים והמעילים שהוכנסו גם הם היו לי לבני שיח כל
אותו זמן. אולם למרות החברה שהייתה לי מעולם לא פסקתי להתגעגע
לשירני ותמיד הייתי מתמלאת אושר כשבוקר אחד ריחות הסתיו היו
מציפים את הארון והיא הייתה מרימה אותי ומניחה במקומי הקבוע
בקצה המיטה.
והחורפים חלפו להם, ושירן שלי התבגרה מחורף לחורף והייתה לנערה
צעירה ומלאת חיים. לחייה סמוקות ופניה קורנות. וככל שגדלה כן
נהניתי יותר להתכרבל אתה בלילות, מריחה את שיער ראשה המבושם,
מלטפת את גופה העדין עטוי כותנת המשי הוורודה, עוטפת אותה
אהבה...
ויום אחד הוא פרץ לחיי, הוא היה חייב לבוא ולהרוס את התמונה
המושלמת...
הוא פשוט נכנס איתה יום אחד לחדר, שניהם משלבים ידיים, פניה
קורנות מתמיד.

קראו לו אייל, אני לא יודעת מה היא מצאה בו, הוא היה צמרירי רק
ברגליים ובכלל לא דמה לאייל המלכותי והמרשים שהיה מצוייר על
גבי. ובכל אופן הם תמיד ישבו על המיטה והתנשקו בלהט, היא מלטפת
את שיערו והוא לוחש לה "נסיכה שלי" ודברים בסגנון. ואני, רק
יכולתי להביט ולשנוא אותו בכל ליבי. פתאום היא כבר לא הייתה
זקוקה לי, היא הייתה שוכבת על המיטה לידו, מחובקת בין
זרועותיו, גופו מחמם את גופה, ורגליו הארוכות מונחות עליי...
ואני נדקרתי, לא רק בגלל שיערותיו, גם מביפנים. כל פעם שנכנס
לחדר הרגשתי בכאב ובכל פעם שיצא הייתי נושמת לרווחה. לו רק
יכולתי לומר לשירן מה אני מרגישה, אולם אין היא יכולה לשמוע,
גם אם הייתי רוצה בכל-כולי לספר לה, ורציתי! באמת שרציתי בכך
יותר מכל דבר אחר בעולם!
והכרית נראתה שנואה מתמיד, לועגת ומקניטה מהקצה השני.
כחצי חורף עבר, סבלתי בשקט, עד שיום אחד התפרצה שירן אל החדר
ממררת בבכי. האושר מילא אותי, למרות שדאגתי לה ידעתי שעכשיו
סוף סוף אחרי זמן כה רב אחוש שוב בכאבה המנחם... היא נפלה על
המזרן והתכסתה כהרגלה עד מעל לראש. ואני- כמעט רועדת מההתרגשות
ליפפתי אותה ברחמים. "הוא זרק אותי כי אני לא מוכנה לשכב איתו"
היא מיררה לתוכי. "איך הוא יכול?". לא הבנתי למה היא מתכוונת,
הרי היא שכבה איתו פעמים רבות על המיטה כשהם חבוקים. אך לא היה
לי אכפת כלל, העיקר הוא שהיא שבה אלי, ושאייל לא יחזור יותר.
אספתי את דימעותיה, מעניקה לה את מלוא תנחומי. אוהבת יותר
מתמיד.

במשך מספר ימים היא בכתה כמעט בלי הפסקה, ואני הייתי שם
בשבילה, מאושרת מתמיד ועם זאת כואבת מתמיד. חשבתי שהחיים יחזרו
עתה למסלולם, אך שגיתי...
לילה גשום אחד נפתחה דלת החדר. שירני פסעה על קצות אצבעותיה
מובילה פנימה עוד מישהו. "בשקט" התריאה "אתה לא רוצה שההורים
יתעוררו". זיהיתי אותו, אותו אייל מגעיל. היא הובילה אותו אל
המזרון והם התיישבו בדממה. היא הביטה בו מספר רגעים, יכולתי
לחוש את ההתלבטות שבה. "אני מוכנה" אמרה לבסוף, קולה קפוא
ודוקר כשם שלא שמעתי אותו מימי. "אני שמח שהגעת להחלטה" הוא
השיב לה בקול משועשע והחל נושק לה.
אט אט הוסרו בגדיהם והם נשכבו ערומים על המזרן. אייל אחז בי
בחוזקה והתכסה. גופו החייתי שכב מעל גופה הטהור של שירני. "אני
מפחדת" היא הצליחה לשלוח לאוויר לרגע. "עזבי שטויות" הוא אמר
"פשוט תרגעי, הכל יהיה בסדר".
גופו החל לנוע בתוכה. היא פלטה אנקת כאב חלושה על כל חדירה.
רציתי לצעוק לו שיפסק! שיעזוב אותה במנוחה! שזה לא נעים לה!
אבל שתקתי... מה בכוחי לעשות? אני בסך הכל שמיכה...
ולרגע ראיתי את הכרית, פרחונית, אך לא לועגת כבעבר. מבטה היה
מבט סובל, מבט של הבנה, שותפה ליסוריי, ליסורי שירני שלנו...
טיפות אדומות וסמיכות נשרו עלי, דמה של הילדה שלי. ניסיתי בכל
כוחי, אך לא יכולתי יותר להגן על תמימותה. גופה רעד בקצב אחיד
עם גלי הכאב, וכאבה שלה הוא כאבי שלי...
הקצב התגבר, כאחוז טירוף גער האייל המגעיל מעליה, עכוזו השעיר
נע במהירות, נוטף זיעה מסריחה, נושק לה נשיקות של סתם. ואני
מכסה אותו באייל המלכותי והקסום שלי, נאכלת על ידי הזעם וחוסר
האונים. "אני גומר" הוא התנשף בכבדות ואני מנסה לחנוק אותו
בקצוותי ללא כל הצלחה. הוא הפסיק לרגע, כל שריריו נמתחים ואנחת
תענוג נפלטת מפיו כשאגת בהמה... נוזל לבן ודביק הותז עליי,
עליי ועל גופה העדין של שירן ששכבה אומללה ומבוהלת מתחתיו. הוא
נותר כך עוד מספר רגעים ואז התמוטט עליה, מנשק ומעסה את שדיה
בכוחניות מגעילה. ואני נשברתי, לא יכולתי לעזור לה, לא יכולתי
לעשות כלום! הרגשתי כל כך מלוכלכת, לא מזעתו או נוזל הזרע
שהותז עלי ועליה- לכלוך אחר, עמוק יותר, של אשמה וחוסר אונים.
לכלוך ששום אבקת כביסה לא תוכל למוסס...
"אני חייב ללכת" הוא שלח לעברה ואז קם והתלבש. "היית ממש טובה"
הוא חייך ושלח נשיקה באוויר- נשיקה מזוייפת, ואז קם ועזב.

נותרנו אני והילדה שלי לבד, שקיות שחורות עיטרו את עיניה-
רועדת בהלם וכאב. כל-כך רציתי שתבכה, שתפרוק את התסכול שאגרנו
שנינו, אך הדמעות לא באו...
שכבנו ככה עוד מספר רגעים, ואז היא קמה והתלבשה באיטיות.
משסיימה קיפלה אותי יפה יפה והרימה. הגשם בחוץ טפטף בעצבות,
שירני פסעה נושאת אותי תחת זרועה אל עבר הפח הירוק. לועו נפתח
וריחות צחנה עלו מתוכו, הייתי מבולבלת- מה קורה? מה את עושה
שירני?
היא עצרה לרגע וקמטה את מצחה, מהססת. אך אז חזרה הנחישות
הקפואה אל פניה... "לא! הגיע הזמן להיפרד, אני כבר לא ילדה, לא
עוד". ובאומרה זאת הטילה אותי פנימה...
נפלתי זמן שנראה כנצח שלם עד שפגעתי באשפה, וברגעים האחרונים
יכולתי לראות את פניה הקשיחות, כמו כל ילדותה הצוחקת נשאבה מהן
ברגעים מספר, לשניות מעטות... ואז נסגר המכסה. חושך.

והנה אני שוכבת, בין קליפות הבננות שברי הזכוכית ושאריות ארוחת
הערב. מרוטה, זרוקה, נבגדת...
ולא משנה כמה ניסיתי, כל שהצלחתי לסחוט מעצמי,

היתה דמעה אחת ויחידה...