ושוב אני כותבת לך, ת'אמת אני אפילו לא בטוחה למה, אבל אני
עדיין כותבת.
אני יודעת שאתה לא תקרא את המכתב הזה כי בטח לא יהיה לי את
האומץ לשלוח אותו, אבל...
אני עדיין כותבת אותו-כנראה שיש סיבה.
ביקשת ללכת וברוב טיפשותי נתתי לך.
למה?
עד עכשיו אני לא יודעת.
כבר שבוע אני מנסה להבין ועדיין לא מבינה וכנראה לעולם לא
אבין.
אבל זה נראה הדבר הנכון לעשות באותו הרגע.
לתת לך ללכת...
לדעת שלעולם לא אראה אותך
ולעולם לא תחבק אותי יותר כמו שחיבקת אותי
ולעולם לא תצחיק אותי כמו פעם
ולעולם לא תכעס עלי שאני תמימה
או תספר לי איך השתנתי מהפעמים הראשונות שדיברנו.
לעולם לא תקרא לי יותר מלאך, ולעולם...
לעולם אני יותר לא אוכל לספר לך דברים.
כל דבר הייתי מרגישה צורך לספר לך ואני עדיין מרגישה
אבל עכשיו-
אין לי למי לספר, והכל עדיין שמור בלב
בתוך מגרה ששמך עליה-
למקרה שיום אחד תחזור ואני אתן לך את המפתח ותוכל לראות מה עבר
עלי כל הזמן הזה.

הידיים שלי רועדות עכשיו,
וכל מילה שנכתבת אני כועסת על עצמי שאני כותבת אותה אבל אני
עדיין כותבת...
ועדיין בוכה-
בגללך...
ואני כל כך רוצה שתבוא לנגב את דמעותי וללחוש באוזני ותגיד לי
שתמיד תהיה שם לצידי,
אבל אתה לא...
והבטחת לי...הבטחת שתהיה,
ואני...
עכשיו אני צריכה אותך!!!
עכשיו...
עכשיו אני בוכה לך
ואתה אפילו לא יודע...
וכנראה שלעולם לא תדע...
אני אשמה שהלכת, אבל אתה אשם שהתאהבת...
שהתאהבת בי...


אוהבת אותך
ותמיד אהבתי אבל כנראה לא את האהבה הנכונה.
שלך תמיד עם כל הדמעות והכאב-
אני.