[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ציפי מורדי
/
גרושה

"זה לא הלך בינינו".
"מה?!"
"תראי, אחרי הכל הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני ובכלל, לא היו
לנו כל כך הרבה דברים במשותף כמו שחשבנו בהתחלה".
"דברים במשותף, נו, באמת. כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שבגיל
שלך ובמצב שלך דברים במשותף זה לא כל מה שחשוב? הרי את יודעת
ש..."
"לא, אבל זה בסדר, בינתיים פגשתי מישהו אחר".
"מישהו אחר? כבר...?"
"כן. הוא עורך דין בן 42, גרוש. בלי ילדים".
"עורך דין את אומרת? נשמע טוב..."
"כן. והוא גם נחמד. ואשכנזי".

וככה זה הולך בכל יום שישי. אני באה לבקר את אמא שלי ואנחנו
מדברים רק על גברים. הרבה גברים. כמעט בכל פעם מישהו עוזב ואחד
חדש מגיע לשיחת-יום-שישי שלי ושל אמא. אולי פעם אחת קרה
שדיברנו על אותו הגבר במשך כמה שיחות-יום-שישי. וזה לא כי אני
לא מצליחה להחזיק מעמד בקשרים, באמת שלא, למרות שאולי ככה זה
נשמע.
זה רק כדי שלא אגיע עם אף גבר לשלב שבו אמא תבקש שאני אזמין
אותו אליה לארוחה. כי אז היא תגלה שאני ממציאה אותו. אותם. אחד
אחד אני רוקמת לי אותם. משתמשת בחוטים צבעוניים של דמיון כדי
לרקום לי גברים, בכל מיני גילאים, מקצועות וסטטוסים משפחתיים,
העיקר שאמא תהיה מרוצה. זה אולי נשמע רע, אבל ככה זה כשאת כבר
בת 40 ואין לך כוח לצאת עם גברים אמיתיים. את פשוט ממציאה לך
אותם, מושלמים שכאלה.
כבר מגיל קטן המורה רוחמה אמרה שיש לי דמיון מפותח.
במיוחד בשביל אמא היו לי כבר הרבה עורכי דין, רופאים היא לא
אוהבת, לא יהיה להם מספיק זמן בשבילי ובשביל הילדים שמשום מה
היא עדיין מאמינה שיהיו לי- גם כמה מנהלי סניפי בנק היו לי,
אנשי היי טק ואפילו גנן אחד. הוא היה הכי חמוד. עדין כזה,
בדיוק בשבילי. אבל אז נפל עליו איזה שתיל של פפאיה ננסית על
הראש והוא הפך צמח. אני לא אשכח את זה, אמא בכתה יומיים
והסתכלה עלי במבטים עתירי רחמים ו'אויויוי' במשך חודשיים אחר
כך. עד שפגשתי את ירוחם, אבל איתו באמת לא היה לי על מה לדבר,
רואי חשבון משעממים אותי. אמא יודעת את זה.
יום אחד, כשאהיה בת 45 אולי, יהיה לי אומץ להגיד לה שאני לא
רוצה אף אחד, שכבר התרגלתי לחברת עצמי. אבל אולי עד אז היא
תמות. ואז אני לא יודעת מה אעשה, בלי השיחות-יום-שישי. אולי
אז, סוף סוף, אחוש בדידות ואענה לחיזוריו של הדוור. הוא דווקא
נראה נחמד, הוא הכי חמוד כשהכלב של השכנים רודף אחריו והוא
מעיף בי מבטים מתנצלים כאלה תוך כדי מנוסה. הוא גם רץ מהר. יש
לו מבנה גוף אתלטי כזה, כנראה בגלל שהוא רץ כל כך הרבה. אבל על
מה אני מדברת, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. ואני גם לא
כל כך זוכרת איך... איך לומר? איך מתנהגים עם גברים אמיתיים.
לקראת יום שישי הקרוב אני חשה צורך לגוון. אולי איזה גבר
לטיני? לא, היא עוד עלולה לחטוף התקף לב. אולי שיהיה נשוי,
אולי אבא לשמונה ילדים, העיקר שיהיה עורך דין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה סלוגן. אין
לו הרבה טעם
בחיים. הוא על
סף התאבדות. אבל
מחקר קבע
שסלוגנים לא
מתאבדים. הם רק
מתחלפים. כמעט
כמו פראיירים.
רק אחרת.

התמר שאבדה
בנסתרות
הפילוסופיה
העצמית שלה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/01 13:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ציפי מורדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה