"...את לא... את לא יכולה לעשות את זה, להשאיר אותי ככה כאן
לבד... אינך מסוגלת לעשות את זה.
אני, אני לא מבין... איך את יכולה לעזוב אותי בשביל שמיים כל
כך יפים?
שמיים יפים? שמיים רעים!
שיגזלו אותך ממני, יקרעו אותי לחלקים...
את לא יכולה..."

התחושה המוזרה,השמלה השחורה, שפתיים אדומות כדם...
עיניה כים לאחר הסופה...

"לא, את לא מסוגלת!!!
את לא תשאירי אותי כאן לבד!
יצור עלוב...."

נהגתי לדבר, נהגתי לשתוק, נהגתי לחייך אל הכל ולצחוק, התחושה
המוזרה, השמלה השחורה, שפתיים אדומות כדם...
עיניה כים לאחר הסופה...
ואני זחל עלוב על הפרח שבו היא חשקה.
ואני כלום לעומתה... לעומת השפתיים האדומות כדם, לעומת העיניים
כים,לעומת המבט שברק זהר הרס כמעט את כולם..
ואני כלום... אני הזחל על הפרח שבו היא חשקה... הזוהמה שלה.

"איך היא יכולה?
כשאצלי בפנים הכל שחור ורע...
לאן היא הולכת? מתים רגילים הולכים לשמיים... למה היא רוצה
ללכת לשמיים? הם בכלל לא יפים,
כמו שנהגו להראות בסרטים...
אבל מתה כמוה לא הולכת לשמיים, היא הולכת לשדה גדול של וורדים
אדומות כיין... אותו היין שלגמנו באותו הלילה הסוער... איני
יכול לוותר... מתיקותם רבה, אינה היא מבינה!
למה?? לדמם זה כמו לנשום... מחסירה בי נשימות...
לא תדעי יותר אהבה של גבר,
לא תדעי להיטות, חום... חשק,
כמו שידעת ממני...
ואם את הולכת, את הולכת לנצח!
שלא תעזי לחזור... לא תדעי יותר אהבת גבר, גבר אמיתי שיתן לך
הכל, כמוני.
לא... לא תדעי, אל תלכי..."

"ואם היא הולכת" הוא אמר... "היא לא תחזור, לא תדע אהבת גבר
כמוני"
היא באמת לא תחזור... אבל אם כן- הוא יודע,
הוא יודע שהוא יקבל אותה בחזרה, שהיא תדע אהבת גבר שוב,
כמוהו.
המבט האפל, הציל את נשמתו הכלואה מזה שנים בטירה בודדה.
השמלה השחורה, בה חשק תמיד, לעולם, בלהט מצמרר ששחררו בלילות,
בקסמיי כפות ידיו הנאלחות.
שפתיה האדומות כדם, נתנו לו מחסה מאז ומעולם.
עיניה כים, לא שכח את העוצמה, את התאוצה שהיא בעיניה לעולם
צברה.
ואם היא הולכת... הוא ילך איתה, הוא יודע, אך אינו רוצה
להאמין.
"...למה....??" הוא שואל כיצור הכי נאלח בעולם, כזוהמה,
כתמים...למה? שאלת?
התשובה נורא פשוטה, הסתכל על השמיים וגלה בעצמך.
אתה רואה שם את השמש החמה מגיחה בין העננים? אתה רואה כמה
יפייפה הכל? עכשיו קח בבקשה את הסכין שמונחת שם לידך, על
שולחנך, והכנס אותה בבקשה לתיבה שממנה הוצאת אותה, סגור טוב
טוב את המנעול... אתה רואה עכשיו את האוקיינוס הגדול והרחב?
רואה שם את שבר הגלים היפייפה? רואה כמה הוא מדהים? מושקע?
מושלם? לך אליו בבקשה, ואיתך קח את התיבה... יופי, עכשיו עלה
על שובר הגלים, אך הזהר שלא למעוד, זרוק כעת את התיבה אל
הים... והפטר ממנה....
עכשיו,
לך אל אהובתך שוב, ופתח לה בנעימות את הדלת, תן לה ללכת, תן לה
למות כרצונה, תן לה להגיע אל השמיים, או אל השדה המלא בוורדים,
תן לה להיות הכין שרק תרצה, תן לה את סיפוק מבוקשה, אך אל תיתן
לה את אהבתך... לא עוד.
שאת אהבת גבר מושלם כמוך יותר לא תדע, אז מה?
תן לה הכל, הכל כרצונה... אך זכור,
זכור שאתה רק הזחל על הפרח שבו היא חשקה, זכור שאתה הזוהמה,
הבוץ שעל נעליה, הריח שטבול בה בבקרים, הנוזל שמקשה על עיניה
כים כשהיא מתעוררת, הרצפה הקרה שעלייה היא
דורכת-רוקדת-מזדיינת, אתה הוא הרפש, הזוהמה, הכיעור, הגועל,
הצואה שלה... אתה הוא הזוועה המושלמת עליי האדמות... אתה היצור
הכי עלוב מעצן קיומו כתינוק תמים, אתה הוא הסבל, הטמטום, הכאב,
הבדידות, אתה הוא הבוץ שחזירים בו נהנים, אתה היא המיטה הקרה
שמספקת חום בלילות לנאהבים נחושים, אתה הוא ריח המוות, אתה היא
הזוועה הכי גדולה שנוצרה אי פעם, אתה שיא הכישלון, העלבון,
ההשפלה, האבדון...
אתה הוא גבר.
גבר מושלם.