בערבות הרחוקות של אפריקה, גר זאב. הזאב היה סתם זאב, עם פרווה
אפורה כזאת שהייתה לכל הזאבים, וריח רע מהפה כי הרי זאבים לא
מצחצחים שיניים.
לזאב היה די משעמם בחיים, כי - מה לעשות - הערבות הרחוקות של
אפריקה, כמה שיש להן שם מגניב, די משעממות. אז הזאב עשה יום
אחד חושבים עם המשפחה שלו, והחליט שכדאי לו לעלות לארץ ישראל.
כי ישראל היא, כאמור, ההיפוך המושלם מהערבות הרחוקות, שם לא
קורה כלום אף פעם וסתם יושבים במקום ומחכים שמשהו סוף סוף
יזוז. בארץ לא חסר אקשן, לא חסר כלום. אז הזאב הכין דרכון, חתם
על המסמכים הנכונים, תפס את המטוס הראשון של 'אל-על' והגיע
לארץ ישראל.
אבל מה, הסיפור שלנו הוא לא על הזאב. למען האמת, הזאב יופיע
מאוחר יותר, בתפקיד די מזערי.
הסיפור שלנו הוא על אסף, שהיה ילד די רגיל שסיים ללמוד לפני
מספר חודשים, והעביר את זמנו בעבודות מזדמנות וציפייה לתחילת
השירות הצבאי. אסף התנדב ליחידה הכי קרבית שיש, כי הוא רצה
להראות לכולם כמה הוא שווה, וכדי להוכיח שכולם לא העריכו אותו
נכון בבית ספר כשהם לא רצו להיות חברים שלו ולא רצו לצרף אותו
לקבוצה של הכדורגל. בקיצור, אסף היה, בכל הקשור לחיים בבית
ספר, די לוזר.
לאימא של אסף קוראים דרורית. בעצם, אולי ראוי להגיד שלאימא של
אסף קראו דרורית, כי נכון לזמן בו אני כותב את זה, היא כבר
במצב של ריקבון מתקדם בקבר שלה, בבית הקברות של כפר-בתיה.
דרורית הייתה מסוג הנשים שתמיד הדבר הראשון שהן עשו בבוקר היה
להתאפר. פשוט כך. לא היה משנה לה בכלל אם היא מתכוונת לצאת
מהבית או לא, או אם היא צריכה להתייפות בשביל משהו מסוים. אסף
סיפר לי פעם, שכשאימא שלו הייתה נערה בערך בגיל 16, נפל עליה
קרש בוער בשיעור ספורט ושרף לה חצי פרצוף. מאז היא אמנם עברה
כל מיני ניתוחים פלסטיים, אבל היא מרגישה כל הזמן שהפנים שלה
שרופות, והיא חייבת איפור כדי להסתיר את זה.
חוץ מהקטע שגבל בפסיכוטיות עם האיפור כל בוקר, דרורית הייתה די
בסדר. היא תמיד הכינה לאסף ולי עוגיות טעימות עם שוקולד
כשהייתי בא אליו לבקר, למרות שידעתי שהיא לא כל כך אוהבת אותי.
היה לה שיער שחור קצר (אסף תמיד אמר שגם זה מהטראומה של הקרש
הבוער, כי לפני שהוא פגע לה היה לה שיער ארוך ויפה, ואז כולו
נשרף. הוא אפילו הראה לי תמונות שלה עם השיער כמה פעמים, ואני
חייב לציין שהיא נראתה די טוב) ועיניים כאלה של אימא טובה.
בתקופה שבה הסיפור שלנו מתרחש, אסף עבד בבורגר-ראנץ', במטבח.
תמיד אחרי העבודה הוא התקשר אליי וסיפר לי כמה העבודה מסריחה,
כי אפילו לא יוצא לו לעמוד בקופה עם כל המוכרות הכוסיות, והוא
רק מנקה כלים ומסריח משמן כל היום. הוא עבד המון, כל שבוע איזה
חמישה-שישה משמרות, כי הוא רצה לחסוך כסף בשביל מערכת סטריאו
חדשה לפני שהוא מתגייס. תמיד אמרתי לו שאם הוא ממש צריך כסף
אני תמיד יכול להביא לו קצת, אבל הוא אמר שדרורית חינכה אותו
שהוא צריך לעבוד בשביל הדברים שלו, ולא הסכים לקבל כלום. סך
הכל אסף היה ילד די טוב, לא הגיע לו מה שקרה לו בסוף.
יום אחד אסף פשוט נעלם. דרורית אמרה שהוא יצא יום אחד, אמר לה
שזה לעבודה, ומאז לא חזר. בבורגר-ראנץ' אמרו שהוא בכלל לא הגיע
לעבודה, וגם אמרו שאם הוא לא מתכוון להגיע יותר אז צריך להחזיר
את המדים שהוא קיבל כשהוא התקבל לעבודה, כי אחרת צריך לשלם
קנס. דרורית יצאה מדעתה, וגם אני, שבדרך כלל די שלו, די
נלחצתי. לאן הוא יכל ללכת? זה לא שהיו לא המון חברים שהוא יכל
לברוח אליהם, ולמעטים שכן היו לו דרורית התקשרה, והם לא ידעו
כלום. לא הייתה לו שום סיבה טובה לברוח, אז למה, לכל הרוחות,
הוא עשה את זה?
התשובה הגיעה כמה ימים אחר כך, כשדרורית עשתה סדר בחדר שלו,
ומצאה בטעות מכתב מהצבא שאמר שהוא לא התקבל לשום יחידה קרבית,
ושהוא צריך להיות ג'ובניק שלוש שנים. דרורית אמרה שלא צריך
להיות פסיכולוג כדי להבין שהוא קיבל את המכתב הזה, והתבעס כי
הוא נורא רצה קרבי, ובגלל זה הוא ברח מהבית. אחרי המכתב, היא
התחילה לדאוג שאולי הוא התאבד מהאכזבה, ולמרות שבזמן הזה
המשטרה כבר עשתה חיפושים די נרחבים אחריו, היא התקשרה אליהם
שוב ושוב לשאול אם הם אולי מצאו אותו.  
בינתיים, הזאב שלנו מתחילת הסיפור היה רעב. הוא תמיד הלך רעב
ברחובות, וחשב לעצמו שהוא עשה טעות כשהוא החליט לעבור לישראל,
כי למרות שבערבות הרחוקות ממש משעמם, יש שם ג'ירפות חופשי,
ותמיד אפשר לאכול. ובכלל, בארץ הוא היה תמיד מופלה לרעה, כי
הוא היה זאב ותמיד דפקו את הזאבים. אני לא מאשים אותו על מה
שהוא עשה, כי קראתי פעם ב'נשיונל ג'יאוגרפיק' שרעב יכול להוציא
בן-אדם מדעתו, ואם האדם יכול ככה להשתגע, אז שלא לדבר על
זאבים. הזאב הלך ברחוב, ואז ראה את אסף הולך עם הבת ארבעים
הזאת, שהוא ברח בשבילה באמת מהבית. נכון, הסיבה האמיתית לא
הייתה הצבא או דיכאון או אכזבה או משהו. הוא פשוט מצא איזה אחת
בת ארבעים שהוא התאהב בה, ועבר לגור אתה בלי להגיד לאף אחד כי
הוא חשב שדרורית ואני בחיים לא היינו מסכימים לזה. הוא צדק.
הזאב ראה ברחוב את אסף, וקישר את הפרצוף שלו לפרצוף שתמיד
מראים בחדשות, של הנער שנעדר כבר שבוע. הרעב כנראה שיגע אותו
לגמרי, והוא חשב שאם הוא יאכל את אסף אף אחד לא יידע, וכולם
ימשיכו לחפש אחריו. אז הזאב התגנב מאחוריי אסף והחברה שלו, נתן
לחברה מכה על הראש, ואת אסף אכל בביס אחד. אף אחד לא היה יודע
על זה, אבל הזאב התחרט על המעשה שלו כמה ימים אחר-כך, והתוודה
במעשה שלו ב'ערב-חדש'. את הזאב שמו בבית-כלא לעשרים שנה, והוא
תמיד אומר בראיונות שלחיות שם זה טוב יותר מלחיות ברחובות, כי
לפחות יש אוכל ומים ומקום מסודר לחרבן לו, ובכלל שהוא לא היה
צריך לעזוב את הערבות הרחוקות של אפריקה מלכתחילה.
המשפחה של הזאב גם היגרה לארץ, כי הם לא רצו להשאיר אותו לבד
בכלא.
דרורית התאבדה כמה שנים אחר כך. תמיד חשבתי שהיא עשתה את זה
בגלל הדיכאון מהמוות של אסף, אבל כשדיברתי לפני כמה שבועות עם
הפסיכולוג שלה דאז, הוא אמר לי שהיה לה פחד נוראי מאש, והמשטרה
שחקרה את מקרה ההתאבדות אמרה שהצינור גז שלה נתקע, ושיחרר גז
בתוך הדירה. דרורית נכנסה לפאניקה מזה שהיא תישרף, ותקעה לעצמה
סכין מטבח במוח. בתור זה שהיה צריך לזהות את הגופה, אני חייב
לציין שזה לא היה מחזה כל כך יפה.
עכשיו אני עומד כאן, ליד המצבות של שניהם. הם קבורים אחד ליד
השנייה. בעצם, רק דרורית קבורה שם באמת, כי מהגופה של אסף לא
נשאר הרבה, אולי כמה עצמות.

'כאן קבורה
דרורית גולדשטיין
1953 - 2000
אמא
יהי זיכרה ברוך'

'כאן קבור
אסף ברנע
1981 - 2000
בן
יהי זיכרו ברוך'

האחראי על הבית-קברות מסתכל עליי, ושואל אותי מה אני רוצה. אני
מסתכל עליו, על הקברים שוב, ואז שוב עליו. "לא. לא, עזוב. תודה
בכל מקרה." אני אומר לו. הוא מסתכל עליי ומהנהן.
בדרך חזרה לאוטו אני חושב על האירוניה, שהשם משפחה שלי נמצא
אחרי השם של אסף. הרי אני הייתי זה שעזב אותו ואת אימא שלו
כשהוא היה תינוק, לא תמך בו כספית ובא לבקר בקושי פעם בחודש.
לא, לא מגיע לי להיקבר לידם, לא מגיע לי להיות 'אבא' על המצבה.