סוף סוף היא מצאה אותו. רק אלוהים יודע כמה חיפשה אחריו. שנים
תחקרה, ושאלה ובדקה ועכשיו הוא איתה. עוד מילדות חלמה על
הפגישה הגורלית הזו. התמונות רצו בדמיונה וכבר ראתה איך יחבק
אותה ויאמץ אותה אל ליבו, ולא יפרדו לעולם.
גם כאשר בגרה, רק אותו רצתה. לא נאותה להסתפק בתחליפים
החיוורים שהוצעו לה. קנו לה מתנות ויצאו איתה למסעדות, אך דבר
לא הספיק. רק אותו רצתה.
לא ידעה במדויק איך הוא נראה, או כיצד נשמע קולו, אך ידעה
שיבוא היום, ואם רק תחפש היטב, תמצא. בבוא היום תמצא.
אמה התנגדה בתוקף לחיפושים המקיפים שערכה. היא לא הבינה. לא
יכלה להבין. אף אחד לא יכל להבין. חוץ ממנו. הוא יבין, וידע
ויאהב אותה כמו שתמיד חלמה. והיא תספר לו כמה חיפשה אחריו.
והוא יחייך אליה ויסמיק. ושניהם יפרצו בצחוק מתגלגל וידברו
וידברו וידברו.
היא תספר לו דברים שלא סיפרה לאיש. גם לא לחבריה הקרובים
ביותר.
היא תגלה כמה הם דומים. ובאופן כמעט אבסורדי תתכחש לרעיון.
והוא יבין אותה. כמו שאיש מעולם לא הבין.
ועכשיו היא יושבת בבית הקפה. מחכה לו. הוא יגיע. היא יודעת
שיגיע. הרי חיכתה לרגע הזה כל חייה. היא הייתה כבר בת 24
ועכשיו תפגוש אותו לראשונה.
הוא נכנס לבסוף לבית הקפה. איתרה אותו מרחוק. "כמה הוא גבוה",
חשבה. עיניו מחפשות, תרות את בית הקפה. הרי לא ידע כיצד היא
נראית. הרימה את ידה לאותת לו. הוא הבחין בסימן והתקרב אליה.
ההתרגשות הציפה אותה. הסמיקה כולה, והשפילה מבטה בחיוך נבוך.
כשלבסוף אזרה אומץ והרימה עיניה, ראתה את חיוכו הרחב והחם.
ליבה התרחב והיא נשמה לרווחה. היא לקחה נשימה עמוקה, ואמרה
בקול רועד: "שלום אבא. אני רווית, הבת שלך".