וויליאם ישב בחדר שלו. הוא קרא ספר. הוא היה שקוע בו כל כך עד
שלא שם לב שאמו נכנסה לחדר. היא פנתה אליו, רצתה לומר משהו,
אבל אז התחרטה, כשהבינה עד כמה הוא שקוע בספרו.
כשפנתה ללכת, הוא הסתובב אליה והרים מבטו מן הספר, אך היא פשוט
יצאה מהחדר. היא הסתובבה לסגור את הדלת ואז וויליאם השפיל מבטו
בשנית לעבר הספר.
האמת היא, שהספר לא כל כך עניין אותו. הוא פשוט נתן לו תירוץ
קצת להתנתק מהעולם, נתן לו תירוץ לשבת כך בחדרו לבד, בלי שאף
אחד יגש אליו, או יפריע לו, והנה זה עבד, אפילו אמו שלו לא
העזה להטריד את קריאתו הרצופה.
הוא הניח את הספר בצד והתרומם מכסאו.
הוא נגש לעבר החלון הגדול והמפואר שניצב לו בחדרו, החלון היחיד
בחדר, והשקיף החוצה אל עבר הגינה מלאת הפרחים ואל העץ הגדול
והחום שעמד במרכזה. הוא יכל לראות בבירור את ג'וזף, הגנן
היהודי שלהם, בעודו מטפל בעצי הדובדבן שגדלו להם בצד הגינה.
הוא עמד ככה במשך כמה דקות ספורות, ואז חזר לקרוא את הספר.
בשלב הזה נשמע צלצול פעמונו של השעון הגדול שהיה מוצב בכניסה
לביתו. השעה היתה ללכת ולאכול את ארוחת הצהריים. הוא יכל לשמוע
את קולה של אימו קורא לו מעבר לדלת, על אף שהיתה סגורה, והוא
החל לעשות דרכו למטה לכיוון חדר האוכל.
גם אביו ישב לצד השולחן, למרות מחלתו. זה כבר זמן מה שאביו
חולה במחלתו הקשה, והרופאים לא יכולים לבשר לו טובות. הם
חוששים לספר לו אף, כי הם חושבים שהוא עתיד למות. בינתיים הם
מחכים לשיפור שיחול במצבו, אך שיפור זה אינו נראה באופק לעת
עתה.
אמו של וויליאם היתה הראשונה לדבר, מיד עם תחילת הארוחה.
"איך הספר ווילי שלי?" שאלה אותו בנותנה נגיסה קלה לבשר העוף
שהיה מונח בצלחתה.
לא היתה תגובה מצד וויליאם, ואמו החליטה לנסות בשנית.
"אתה נהנה ממנו?"
וויליאם הרים מבטו מן הצלחת, והוריד את המזלג לידה. הוא הסתכל
לאמו בעיניים, והיא הבינה שכדאי לה לוותר. הפעם הוא לא ישבור
את שתיקתו וידבר.
כן, זה כבר כמה שנים שוויליאם לא פצה את פיו, לא פעם אחת. הוא
שומר על שתיקתו הנאמנה, אך אף אחד אינו יודע מדוע.
הם יכולים רק לשער באשר לנסיבות שתיקתו, בהקשר למאורעות שסבבו
את התקופה בה הפסיק וויליאם לדבר.
בכל אופן, הפעם לא נראה היה כי הוא עומד לשוב ולדבר, ואימו
הפסיקה להטרידו.
הם שבו לאכול, וסיימו את הארוחה.

עוד באותו הערב נכנסה המשרתת לחדרו של וויליאם. היא החלה לנקות
את האבק, ולא נראה היה כי הדבר הפריע לווליאם.
הוא החליט לצאת לטיול רגלי קל בחוץ, לפני שיחשיך, ולהביט
בפרחים הגדלים להם בגינתם.
בעת שטייל בחוץ נגשה אליו ילדה קטנה, אותה לא הכיר. הוא לא כל
כך הבין מה ילדה קטנה עושה פה בביתם, אז הוא פשוט המשיך וטייל
להנאתו בגינה. הוא התיישב על אחד הספסלים, תחת עץ גדול שעשה לו
צל.
הילדה התיישבה במהרה לידו.
היא החלה לדבר עמו.
"היי" אמרה, כאופייני לילדות קטנות, אשר אינן נושאות בקרבן את
הבושה.
כרגיל, לא היתה תגובה מצידו של וויליאם, שהמשיך לשתוק ולהביט
סביב, ואז הרים את ראשו אל על והסתכל לעבר צמרת העץ.
הילדה קמה על רגליה ונעמדה על הספסל, ואז הסיטה את ראשה כך
שמבטה היה מופנה למטה כלפי וויליאם.
"אמרתי לך שלום" היא שבה והטרידה אותו.
הוא, קצת נבהל, החזיר את מבטו חזרה קדימה, אך לא ענה לה גם
הפעם.
"למה אינך עונה לי?" היא ענתה, ונראה היה ממבטאה שהיא אינה
שייכת למעמד העליון, כמוהו.
"טוב, אני אמשיך להציק לך עד שלא תענה לי" היא המשיכה, אך לא
זכתה לשום תגובה מצידו של וויליאם.
לבסוף, וויליאם החליט שדי לו בכך, והוא התרומם מן הספסל והתחיל
ללכת לעבר דלת הכניסה לביתו, רוצה לחזור לחדרו ולהתבודד מן
העולם.
הילדה הקטנה גם היא קפצה חיש קל מן הספסל והחלה לעקוב אחריו,
הולכת בדיוק רב מאחוריו, ומשחזרת כל צעד וצעד שלו. הדבר לא
הפריע במיוחד לוויליאם, שהחליט להתעלם ממנה ויהי מה.
הוא נכנס לביתו, והילדה אחריו.
זה נראה לו קצת חצוף מצדה, אבל אז הוא ראה את המשרתת רצה לעבר
הילדה ומרימה אותה בידיה תוך כדי שהיא גוערת בה.
"כמה פעמים אמרתי לך, ליידי מיי, לא להטריד את האדונים?"
"אבל אמא..." הקטנה התחילה לייבב.
וויליאם הסתובב לעברה, ואז העביר את ידו על שערה, ועלה לחדרו.
הילדה חייכה ואז חבקה את אמה.

למעלה, בחדר, וויליאם התיישב על מיטתו, חלץ נעליו ונשכב עליה,
כשהוא בוהה בתקרה.
הוא התחיל לחשוב, על החיים, עליו, על אבא שלו בעיקר. הוא חשש
שאבא שלו יעזוב אותם. זה הטריד את מנוחתו מאוד. מה יהיה איתו
אם אכן ימות אביו, חס ושלום.
כל המחשבות האלו נקטעו כששמע את אימו קוראת לו לבוא לאכול את
ארוחת הערב.
גם כאן, היה נסיון קל מצידה להפר את שתיקתו הרמה של וויליאם,
אך ללא הצלחה. למעשה, בכל הזדמנות שנתנה לה, היא נסתה לגרום לו
לדבר, אך נכשלה בכל אחת ואחת.
הוא לא התכוון לחזור לדבר, לא עכשיו, אולי בעתיד אבל לא
עכשיו.
הם אכלו את ארוחת הערב, וכשהרים מבטו פעם אחת מן הצלחת, יכל
לראות בזווית עינו את הילדה הקטנה מציצה מן המטבח, פותחת קצת
את הדלת ומסתכלת עליו.
הוא התחיל לחייך, דבר שלא עשה כבר המון זמן, אך אף אחד לא שם
לב לכך, והארוחה התנהלה כרגיל, כפי שהיא התנהלה כל יום במשך
השנים האחרונות, כששתיקה רמה אופפת אותה.
לאחר שסיים את הארוחה וויליאם עלה בחזרה לחדרו, שם הוא מצא,
להפתעתו הרבה, את אותה הילדה, ישובה על מיטתו כשרגליה שלובות.
הוא ניסה להזיז אותה משם, אך היא התחילה לדבר.
"אני לא זזה מפה, אם אתה לא עונה לי" אמרה.
וויליאם, עמד להתפתות, ולו רק בשביל שהילדה הקטנה הזו תצא
מחדרו ותעזוב אותו, אך כוח הרצון שלו היה גדול מכושר השכנוע
שלה.
הוא לא דבר מאומה והיא המשיכה לתחקר אותו, כדרכם של ילדים
קטנים וסקרנים, שצמאים לדעת כל דבר.
"למה אינך מדבר?" היא שאלה אותו.
לפתע, שמה לב היא כי פיסת נייר מונחת על שולחן הכתיבה שלו,
והיא הביאה אותה לוויליאם ואמרה לו "לפחות, אם אינך מדבר,
תכתוב".
לכך וויליאם לא ציפה, אבל משהו בילדה הזו התחיל לחדור אליו,
והוא התחיל להרגיש כאילו היא אחותו הקטנה.
לבסוף הוא נכנע וכתב לה על פיסת הנייר הקטנה, בכתב קצת משובש,
אך עדיין קריא, שהוא אינו מוכן לדבר.
"אבל למה אתה לא מדבר?" היא שאלה אותו.
כל כך הרבה שאלות נראה כי היו לילדה הקטנה, אבל וויליאם סרב
לענות על זו.
היא הבינה את הרמז והתחילה לדבר איתו.
הם החלו לשחק משחקים בחדרו, עם הקוביות שהיו מונחות לו בארון,
שהוא לא נגע בהן מאז שהיה ילד קטן.
כך וכך, הוא והילדה נעשו ידידים, והיא החלה לבקר אותו לעיתים
תכופות, והרבה פעמים גם הפתיעה אותו כשיצא לטייל להנאתו
בגינה.

היא נהייתה לידידה שלו, אפשר לומר לידידה היחידה שהיתה
לוויליאם.
הוא לא יצא לחברה בערך מאותה תקופה שבה הפסיק לדבר, וידידים
רבים לא יכל לרכוש לעצמו.
גם אלו שכבר הגיעו לביתם, ופגשו בו, חשבו אותו למשוגע על כך
שאינו מוכן להוציא מילה מפיו, וכך היה לו קשה להכיר אנשים.
אבל היא נמשכה אליו כמו בקסם, והפכה להיות הידידה היחידה שלו
בעולם הזה, הבן אדם היחיד שהוא היה מוכן לחלוק עמו את הרגשות
שלו, אך עד גבול מסויים.
ולא אחת, ניסתה היא לשאול אותו מדוע אינו מדבר, אך לא נענתה.

אמו, בתחילה, סרבה לקשר הזה. היא לא היתה מוכנה שהבן שלה
יתרועע עם ילדי המשרתים בבית. אבל לאט לאט היא החלה להכנע,
מבינה שזהו הקשר היחיד שבנה יוצר עם העולם החיצוני, והרשתה להם
להפגש ולשחק יחדיו.
לאביו לא היה אכפת, הוא היה שקוע במחלתו, וידע, כי על אף
שהרופאים אינם אומרים לו זאת, סופו הולך וקרב.
ובאשר לאמה של הילדה, כל עוד זה לא הפריע לאדונים, לה לא היה
אכפת גם כן.

הזמן החל לחלוף, והוא והילדה החלו להתרועע יותר ויותר ושחקו
יחדיו, ויצאו לטיולים, ולא אחת הרכיב אותה על כתפיה, ומעולם לא
נראה כה מאושר מאז שהחליט לשתוק.
אבל אז, יום אחד, אביו נפטר בשנתו.
וויליאם פחד, הוא חשש מהיום הזה מאוד.
כעת אפילו ידידותו עם הילדה הקטנה לא יכלה לעשותו מאושר ושמח.
ולא, הוא לא חשש או פחד או היה עצוב בגלל שאביו נפטר. כן, גם
לזה היתה השפעה על מצב רוחו, אך יותר מכל הוא חשש מהעובדה שהוא
עתיד להיות המלך.

הגיע היום, וטקס ההכתרה של וויליאם עמו.
מאז מותו של אביו וויליאם סרב לדבר אפילו עם הילדה, ואפילו
בפתקים או בצורה אחרת כלשהי. הוא העדיף להסתגר בחדרו. היה לו
מאוד קשה לעכל את מות אביו, על אף שצפה אותו זמן רב מראש.
בטקס ההכתרה ישבה לידו אמו, וויליאם העמיד פני אדיש, כאשר קיבל
לידיו את כס המלכות. לקראת סופו של הטקס הוא הזיל דמעה. בתוך
הקהל רב שבא לצפות בטקס ההכתרה הוא יכל לראות את הילדה הקטנה,
נשואה על כתפיה של אמה, צופה בהתרגשות במתרחש, והדבר גרם לו
להתרגש מעט.
משתם הטקס שב וויליאם להסתגר בחדרו.
לא אחת ניסתה אמו להנאיו מכך, ולגרום לו לצאת אליה, ולטפל
בענייני הממלכה.
משנבצר ממנה לשכנע אותו, החליטה למנות לוויליאם יועצים, אשר
יטפלו במרבית ענייני הממלכה, כפי שניתן, עד אשר יצא וויליאם
מהמשבר שפקד אותו.
הזמן חלף, וויליאם המשיך להסתגר בחדרו. הוא יצא מדי פעם משם,
אך לא לזמן רב, ובדרך כלל רק בשביל לאכול את ארוחותיו.
פעם אחת לכשהחליט לצאת ולשים פעמיו אל הגינה, נתקל בדרכו בילדה
הקטנה.
זה כבר זמן רב שהוא לא נפגש עמה.
"היי וויליאם" פתחה הילדה.
וויליאם העלה חיוך על שפתיו, אך חיש קל מחק אותו והמשיך בדרכו
לעבר הגינה, בעוד הילדה עוקבת אחריו בקפדנות.
וויליאם כבר הבין שאין הוא יכול להתווכח עמה, ושהיא טיפוס עקשן
יותר ממה שהוא אי פעם יהיה, ולכן לא התנגד למעשיה, ונתן לה
לעקוב אחריו בטיולו הרגלי הקט בגינה שבחצר ביתם.
כשהתיישב על הספסל, גם הילדה התיישבה לידו, ואז התחילה שוב
לדבר.
"למה אתה עצוב?" היא שאלה אותו.
הוא לא ענה לה. רק התחיל לגרד בראשו, ואז הבחינה היא כי הכתר
אינו מונח על ראשו של וויליאם.
"למה אתה לא לובש את הכתר" שאלה היא שאלה נוספת.
הוא לא ענה לה, רק הביט בעיניה. הוא יכל לראות בהן את הסקרנות
הילדותית שלה. הוא יכל גם לראות שהיא עצובה, והדבר נראה לו
מפתיע.
"אתה יודע" היא המשיכה "שבגלל שאתה עצוב, גם אני עצובה?".
וויליאם הביט בה בפליאה.
"הרי אתה צריך להיות שמח ומאושר!" אמרה הילדה, וגרמה לוויליאם
עוד יותר להשתומם.
"תראה איזה יום יפה יש בחוץ, ואיך הציפורים מצייצות, והצרצרים
שרים להם בין השיחים. ובכלל, אתה המלך, ואתה צריך לשמוח על כך,
לא להתאבל".
וויליאם ניסה לחדור למוחה של הילדה, אבל לא הצליח, ומשנכשל
התרומם מן הספסל והתחיל לחזור לחדרו.
הילדה עקבה אחריו בדריכות, אך כשנכנסו חזרה אל הבית, נשארה
בחוץ והחלה לשוטט לבדה בגינה.
הוא עלה אל חדרו, סגר אחריו את הדלת וראה אותה מטיילת לה לבדה
בגינה דרך החלון שהיה מוצב לו בחדר.
כמה הוא רצה להיות עכשיו במקומה שם בחוץ, שמחה ומאושרת, מנצלת
כל רגע מהחיים, מסתובבת בין הפרחים, הציפורים ובעלי החיים
שמסתובבים להם בגינה.
כמה הוא קינא בה כאשר ראה אותה מרימה לפתע איזה תולעת ומתחילה
לשחק איתה. מעולם לא שיער בדעתו שירצה כל כך להחזיק תולעת
ולשחק איתה, ולשמוח ולעלוז.
בינתיים העייפות החלה לפקוד אותו, והוא שב למיטתו, שם נם את
מנוחת הצהריים שלו.

הזמן חלף, וויליאם לא יצא אל הגינה כלל, לא פעם אחת. הוא העדיף
לצפות בילדה הקטנה משחקת להנאתה בחול החם והרך, או רודפת אחר
ציפורים שמתעופפות להנאתן ברחבי הגינה.
בין לבין החל לקרוא איזה ספר או שניים, אך אלו לא עניינו אותו
כלל, והוא קרא אותם רק בשביל לרצות במעט את אמו.
הוא גם לא שש להתחיל ולטפל בענייני הממלכה.
היה לו נוח עם הסידור הזה, והוא לא מיהר להחליף אותו.
אולם, פעם אחת, כשהיה שקוע מעט בספרו, שמע דפיקה קלה על דלתו.
בתחילה חשב שהוא מדמיין אותה, והעדיף להתעלם ממנה, אבל כמה
שניות לאחריה, נפתחה דלת חדרו והילדה הקטנה פרצה אל חדרו
בסערה.
וויליאם, מופתע מהחוצפה של הילדה, חייך אליה למרות הכל.
היא מצידה, משכה אותו בידו וגררה אותו החוצה אל הגינה.
"בוא, אתה עכשיו הולך איתי לטיול, אני רוצה להראות לך איזה יפה
הגינה שלך".
וויליאם לא התנגד והלך עמה לטיול רגלי קל ברחבי הגינה.
הילדה הראתה לו את סוגי הפרחים השונים שגדלים, בכל הצבעים וכל
הגדלים, ואף נתנה לו להחזיק תולעת משי בידו.
וויליאם החל לחייך, והדבר נעם בפני הילדה.
משסיימו את הטיול הרגלי הקל שערכו, הלך וויליאם והתיישב על
הספסל.
הוא ציפה שהילדה תתיישב לידו, אך היא, שובבה מתמיד, החלה
מתרוצצת עוד יותר ברחבי הגן.
לפתע, נתקלה היא בדבר מה ונפלה על הארץ, אולם וויליאם היה רחוק
ממנה, ולא ראה את המתרחש. הוא היה בטוח כי היא ממשיכה להתרוצץ
בגינה, ונמנם לו מעט על הספסל, בלא מפריע.
לפתע, שמע את זעקתה של הילדה, והחל לרוץ לעברה.
הוא מצא אותה חבולה במרכז הגינה, כאשר היא מדממת קשות.
"לך, וויליאם, לך תקרא לעזרה" היא צווחה, חצי בכתה, "כואב לי
וויליאם, תעזור לי".
וויליאם רץ בחזרה במהירות לתוך ביתו, שם הוא נתקל במשרתת, אמה
של הילדה.
המשרתת בתחילה לא הבינה מה קרה לו, ולמה הוא כל כך נסער.
היא יכלה לראות על פניו שמשהו קרה, אבל היא היתה עסוקה מדי
בנקיון הבית מאשר להתחיל להתפנות למה שהטריד אותו. בכלל, זה גם
לא היה מתפקידה.
הוא המשיך למשוך לה בשרוול, והיא מצידה העירה לו, בנימוס רב יש
לציין, שהוא מפריע לה למלא את מלאכתה.
וויליאם כבר אמר נואש והחליט לוותר, אבל לפתע, איזה פרץ, דחף
כלשהו, גרם לו לפנות אל המשרתת, והוא פתח פיו ואמר: "הילדה
שלך, בגינה, פצועה".