שמעון היקר, מה שלומך? ומה שלום הדסה? איך ניו יורק עכשיו? כל
כך הייתי רוצה לבקר שם עכשיו, אני לא יודעת למה... אתה חושב
שזה קצת חולני? כנראה.
אני לא יודעת איך להסביר לך את המצב בארץ בזמן האחרון. אלוהים,
אני לא יכולה להסביר מזה הזמן האחרון בכלל ומתי הוא התחיל.
זה לא כמו אצלכם עכשיו, יש לתופת גיל, תאריך, שם. לתופת שלנו
אין. איך אני אסביר לך שאני כבר רגילה לזה? שזה לא מובן לי איך
בניו יורק אין אבטחה בכל חור. שזה מעבר לבינתי איך שאתה דואג
מקבצנים מטורפים אבל לא מאנשים חשודים עם סלים. כנראה שניו
יורק לא כזה ג'ונגל. אולי היא גינה אחורית יחסית למה שקורה פה?
אולי באמת??
איך אני אסביר לך איך אני מרגישה? אה שמעון? איך מסבירים את
זה?
תחשוב שיש לך קשר בבטן. יכול להיות שנולדת איתו אבל אולי לא.
אתה לא בטוח. בוא נניח שאת הקשר הזה (כמו רב הקשרים) נורא קל
להדק אבל קשה מאוד להתיר. אולי זה בכלל לא אפשרי? זאת לא
הנקודה.
בוא נניח שבכל פיגוע הוא מתהדק והפה נפער עוד קצת והבטן יותר
כואבת ולוחצת ואתה יותר מתוח ועומד על המשמר. ובוא נניח... לא,
בוא ואני אגיד לך שיש רף, רף שאחריו הכאב הוא אותו כאב. הכאב
כל כך כואב שאתה נהיה אדיש אליו. הקשר שם ואתה פה. אתה לא חלק
ממנו והוא לא ממך. אתם פשוט גרים באותו מקום. ובוא נניח שככה
אני עכשיו, שמעון. עכשיו, בשבילי... מה זה עוד פיגוע?
תבין, בנאדם שלא גר בארץ לא יבין את זה.
שמעון, עכשיו אני כבר לא מרגישה את הדברים האלה.
עצוב לי. כן! ברור שעצוב... אבל ברמת העיקרון.
מדאיג אותי. בהחלט! אבל... אבל אני לא רואה שום דבר משתנה...

אז מה יהיה איתנו שמעון? אני חושבת על לרדת מהארץ. "ארץ אוכלת
יושביה" כתבו באיזה שיר. עכשיו אני מבינה.
אולי פשוט נוותר על מדינה יהודית? מה אנחנו צריכים את זה? לנו
לא יהיה שלום וגם לילדים שלנו לא יהיה וגם לשלהם... זה כמו
יריבות עתיקת יומין בין שני שבטים.
בעצם זה מה שזה.
המורה להיסטוריה אומרת שההווה תמיד נראה נצחי אבל כשמסתכלים
אחורה, הכל מתקדם מהר מאוד ולפי הסטטיסטיקות המצב לא יימשך עוד
הרבה. שאלתי אותה איזה פיתרון היא רואה ? היא אמרה לי שהיא לא
יודעת... לא חשבתי שהיא תגיד משהו אחר תאמת אבל רציתי לבכות
באותו רגע... עם היא לא יודעת ואני לא יודעת וראש הממשלה לא
יודע מי כן? לכל אחד יש רעיון מהפכני אבל שום דבר לא עובד.
מה כבר עבר עלינו פה שמעון? אין לך מושג. הסכמים. הבטחות.
הפסקות אש. יריות. מבצעי נקמה.
די...
אני עייפה שמעון... כמו גבר זקן שמחליט למות ומפסיק לאכול. ככה
גם לי נמאס לאכול. לאכול מה? אין לי שמץ. חרא? לא נראה לי.
בהתקפי ציוניות אני מחליטה עם עצמי שמה שלא יקרה, אני נשארת
בארץ. פה נולדתי וכאן אני רוצה למות ולגדל ילדים ואני רוצה
משפחה דוברת עברית שגם תאהב להיות פה.
שתאהב את כל הזקנים האלה שיוצאים בתחתונים לקחת את העיתון
בבוקר, את הערסים על המעקות, הסלנג הישראלי, הנהג הישראלי,
האומנות הישראלית, הרוח הישראלית...האדמה הישראלית.
שגם תבין שעם כל החרא במדינה הזאת.
ושמעון, אלוהים יודע כמה חרא יש פה, אבל הקטע פה שזה לא חרא של
חוץ לארץ.
שמעון... אתה מבין? זה החרא שלנו...