ושוב הוא מצא עצמו מסתובב לבד ברחובות ירושלים, מתהלך בסמטאות
בדידותו שלו, ומחכה לתחילת ההפגנה.
כולם מגדירים אותו כמתבודד הנצחי, וניר מבפנים מסכים איתם. הוא
יודע כי לבד הוא הכי מוצלח, פורה, ושקט לו. אך בדידותו כשכבה
עבה מכסה ומגינה עליו על עצמו ואולי אף מפני עצמו.
ניר כמה לחברה, מודע לכוחה הרב והשפעתה עליו ככוח מניע ובונה.
אך כמו כולם, כך לפחות הוא חושב, הוא מפחד ממנה כמו מכוויה.
כיכר פאריס, כבר עוד מעט צריך להתחיל. כמה עשרות אנשים עומדים
להם נלחמים בקור בירושלמי ואולי בעיקר בעצמם, חבורת אנשים
יחסית קבועה שבאה תמיד ומתגודדת יחדיו, מספקים אחד לשני את
צרכי הדיבור, החיבור והנפש. ניר לא מאלה, גם אליהם הוא פוחד
להתחבר, המחויבות מפחידה אותו.
לנגד עיניו פתאום הוא רואה דמות חדשה, לא מוכרת. לעצמו הוא
אומר עכשיו, מנתח ומחליט כי היא תהיה שלו. שניה אחת של מבט קצר
אך מרוכז להפליא הספיק לו בכדי לדעת.
לגמרי לא במקרה, פתאום נתקלים מבטיהם וחיוך קטן, כמעט מתואם
נמרח במהירות על פניהם. פער השנים פתאום נעשה ברור ומכה בפניו
של ניר, כבר חושב על תגובת הוריו לכשיחזור לאכול בביתם את
ארוחת יום השישי. מפעיל את מנגנוני ההגנה עוד לפני שיש לו בכלל
על מה.
נאומים, צעקות, מחאה, פליירים, טפטוף קל, הרגשה טובה.
נגמרה ההפגנה. אך לא נגמר המפגש.
ניר לוקח אותה איתו גם לאוטובוס וגם לחדרו והולך לישון איתה
שינת לילה טובה ורגועה, רק בלעדיה.