שלוש שנים מחכים מזל ומוריס לילד וזה ממאן לבוא. למעשה כבר
ישנו צאצא בביתם. זוהי בתם הקטנה מיכל. אמנם ילדה טובה וחמודה
היא. אף יודעת להגיש את נעלי הבית לאביה בחוזרו מיום העבודה
המתיש. אך בכל זאת, בת היא, ולדידו של מוריס ערכה כקליפת השום.
ומזל היתה תמיד מתלוננת בפניו על יחסו האדיש והקר כלפי בתם.
היא טענה שהוא לא מעריך את ילדתם,  על אף האהבה שהעניקה הקטנה
לאביה.

כך או כך, מוריס רצה בבן ויהי מה! רק עם בן הוא יוכל לשוחח
כדרך גבר אל גבר. רק עם בן הוא יוכל לפתח מערכת יחסים תקינה.
וגם, כמובן- ביורש הוא רצה! 'איך מזל לא מבינה את זה'- הוא כעס
עליה מאוד.

גם לבתם זו הם נאלצו לחכות לא מעט זמן. שלוש שנים ציפה מוריס
חסר סבלנות לכך שאישתו תואיל בטובה ותעניק לו בן. הוא היה מוכן
לחכות אף קצת יותר מכך עבור זכר. והנה כשבת ילדה לו, עלה כעסו
עד מאוד. כיצד יכלה לגרום לו לבושה גדולה שכזו. שלוש שנים של
ציפייה, עצבים ומתח, והנה בת - לא פחות ולא יותר. קשה היה לו
להבליג על חוצפה שכזו, אך עקב אהבתו הרבה למזל, הוא הסתפק
בגידופים מעטים ואיומים מספר לעתיד.

מוריס הינו בעל בסטה בשוק הכרמל התל-אביבי. בסטה לחמוצים.
למעשה מוריס אינו סתם 'בעל בסטה'. הוא ראש ועד אירגון הבסטות
של השוק. מעמד נכבד למדי. ובאמת מוריס הוא איש בעל כבוד. עצם
חזותו בישרה זאת. לא גבוה במיוחד, אך בעל כרס לא קטנה (על אף
גילו הצעיר יחסית).  הוא רחב, פניו  מלאות ודשנות, ושפם קצוץ
ודק עיטר אותן. בקודקודו ובפדחתו כבר ביצבצה קרחת חביבה, אך גם
זו רק הוסיפה הדר.

וכמובן, לאדם עם כבוד שכזה, החרפה היתה גדולה מנשוא! מיד לאחר
הולדת בתם אמר למזל:  "איך אוכל להסתובב בשוק עכשיו, אה
תגידי?! מה יאמרו האנשים על מוריס הגבר, אה?! הנה,  שלוש שנים
מחכה לילד, ואישתו מביאה לו בת- בר מינן! ואני מזהיר אותך מזל-
דיר באלאק לעשות לי עוד פדיחה כזאת. עם אחת אני איכשהוא יכול
להסתדר- אבל הבא יהיה בן, ראס בין עינאק, הבנת?! מוריס לא יהיה
אבו אל בנאת!"

מוריס כמעט שלא נגע אפילו בתינוקת החדשה, ולבקש ממנו שיטייל
איתה ברחוב- על כך מזל אפילו שלא חשבה לעשות. היא ידעה שבושתו
גדולה. ומזל רק החרישה. עדינה היתה ושקטה. טובת מראה וענוגה.
עורה שחום ובשלה עד מאוד. ביצאה לרחוב- עם שמלות הטריקו שלה,
שידעו להבליט את חמוקיה- היו השכנים מלטפים אותה במבטיהם, דבר
שהיה מעלה את לחץ דמו של מוריס. אך ידוע ידע שאין להטיל בה ספק
וחשד- נאמנה היתה מעצם ברייתה. ואומנם כך היה- אהבה היא את
מוריס. אולי מצאה בו את הניגוד הגמור אליה. אולי גבריותו קרצה
לה. וגם הוא אהבה, אך איך ניתן להחריש כנגד חרפה שכזו?! לאחר
הולדת הבת, בחלוף הזמן, נרגע קמעא מוריס, אך תמיד הזכיר לה כי
הוא מחכה לבן.  והנה עתה, כשכמעט מלאו שלוש שנים להולדת מיכל,
הלחץ היה כבד.

מזל נזכרה בימים שלפני הולדת מיכל. הם כבר היו נשואים כשנה
וחצי ועדין שלא התעברה. מוריס מרר לה את החיים כאילו שהכל תלוי
רק בה. חרדות היו תוקפים אותה מדי פעם, שמא בהתקף של זעם רגעי,
עלול מוריס לפגוע בה שלא במתכוון, עקב תסכולו הרב. היא חשה שזה
עלול להגיע עד לכדי פיקוח נפש. לעיתים, בסתר, היתה ממררת בבכי
ומתפללת לאל שיושיע אותה. מה לא עשה מוריס כדי שמזל תתעבר.
לפני שהם היו עושים את 'המצוה' נהג להביא ממיטב המאכלים ולפטם
אותה בהם. והנה זה כמה ימים שתאבונה הלך וגדל ובנוסף- כן,
המחזור ממאן לבוא! שמחתה היתה גדולה. היא טרפה מכל הבא ליד
בתיאבון חסר שובע והיא הלכה ותפחה. מוריס לא  חסך ממנה  מאכלים
וכמובן- הוא שמח מאוד לשמע הבשורה- מזל בהיריון!

אך צריך להיבדק,  כמובן. ואכן מזל נבדקה במרפאה ונאמר לה
שהתשובה תגיע מחרתיים. מוריס  נטש את  עבודתו והחליט ללכת עם
אשתו לשמוע את הבשורה המשמחת. ובכן בהגיעם לרופא- פניו לא
ניראו קורנים במיוחד. הוא אמר:"נראה לי שלגברת יש  הריון
מדומה, דבר שקורה לעתים עקב רצון עז להתעבר. הבדיקה לא העלתה
דבר ואני מסיק  מכך -הוא  פנה לעבר מוריס- שאישתך סתם שמנה ותו
לא". וכך הוא רשם בכרטיסה של מזל.

מוריס התמלא חימה. אכזבתו מתוצאות הבדיקה היתה גדולה כמובן,
ובנוסף לכך דברי הרופא היו חסרי טעם לדעתו. 'סתם שמנה' לקרוא
לאשתו המתוקה... וגם- מילא לו אמר זאת בפה- גם על זאת לא ניתן
לעבור בשתיקה. אך הנה הוא רשם זאת על גבי כרטיסה, והדבר יונצח
שחור על גבי לבן שאישתו של מוריס היא 'סתם שמנה'.

על כך לא איש כמוריס יבליג. ובכן מיותר לתאר את אשר התחולל
במשרדו של הרופא באותו זמן. כשהגיעה האחות בבהלה, היא הבחינה
ברופא מוטל בפינת החדר, ופניו ספוגות החבטות, מעוררות רחמים.
כל המשרד נראה מבולגן, ובקורעו את כרטיסה של מזל, אמר לו:
"ועכשיו תזהר מלדבר ככה עם אישתי... ודיר באלאק להזמין משטרה,
אה!". ולאחות הוא אמר בליווי חיוך קל: "מה לעשות אחות-גם
רופאים צריכים לפעמים לקבל טיפול נמרץ".

כן, מוריס העניק כבוד רב לאישתו, וזאת מתוקף היותה אישתו שלו-
של מוריס. מי שאינו מגן על כבוד אישתו, כאילו שאינו מגן על
כבודו שלו-כך חשב מוריס. כדרך שאדם קורא לאישתו 'מלכה שלי'
ובכך הוא מכתיר את עצמו למלך.

וישנו עוד דבר שמוריס לא סבל זלזול בו. כן , כמובן-החמוצים
שלו. פעם הוא סיפר למזל: "באה  לי איזו  זקנה אחת-מהאשכנזיות
האלה, את יודעת, מה זה נודניקית- זה לא  מילה. מחטטת במלפפונים
ובחצילים ושואלת-כמה זה וכמה זה, למה יקר  כל כך. את
יודעת-מאילו ששואלות כל כך הרבה ולא קונות כלום. ואני באותו
בוקר הייתי רגוע. נתתי לה לשאול ולשאול עד שלבסוף התחלתי
להתעצבן.

טוב אז ככה היה עד שפתאום היא תופסת מלפפון אחד ואומרת לי-"זה
מלפפון חמוץ זה, אה ?!". את שומעת מזל- ככה היא אומרת לי! ואני
וואלק, את יודעת, בודק את המלפפונים אחד אחד בזכוכית מגדלת -
והזקנה הזאתי מלכלכת עליהם חפשי. אז כבר לא יכלתי לשתוק ואמרתי
לה: תגידי-של הבעל שלך יותר טוב, אה?!  והיא הסמיקה כמו עגבניה
וברחה משם בצעקות באידיש". ומזל מיד אמרה: "איך אתה
מדבר-מוריס, כמה פעמים אמרתי לך להיות בנאדם. קצת נימוס לא
יזיק לך,  לפחות לאשה זקנה תתן קצת כבוד".

כן, מזל היתה עדינה. לפעמים לא יכלה לסבול את גסויותיו של
מוריס. אך על הכל הבליגה. אולם קשה מנשוא היה הלחץ שהוא הפעיל
עליה. ואם אצלו משהו לא בסדר?! לא, אין ביכולתה לאמר לו ללכת
להיבדק. זה מעבר לכוחה. כך לפגוע בו-אינה מסוגלת. שאצל  מוריס
הגבר יהיה משהו לא בסדר-לא יתכן. ובכן נגזר עליה להמשיך ולשאת
את הנטל בתוכה.

למוריס חבר-אלברט שמו. חברים טובים הם. גדלו באותה שכונה וגם
לאלברט יש בסטה בשוק-בסטה  לפירות. החבר'ה בשוק היו קוראים להם
'האחים'. ובאמת היו כאחים. ואפילו מי שהביט היטב היה  מבחין
בדמיון  ביניהם- בכרס, בפנים המלאות. רק עם אלברט יכל מוריס
לחלוק את צרותיו. רק הוא הבין אותו ולפעמים נתן עיצה טובה.

לאלברט כבר היו שני בנים, והדבר עורר קנאה גדולה אצל מוריס
שקשה היה לו להסתירה. לאחר הולדת  מיכל היה מוריס משתף אותו
בצרותיו. הוא התלונן על מזל בפניו באומרו: "בעניני ילדים  היא
אהבלה גדולה". ואלברט היה תומך נלהב במוריס, והיה מלבה את האש
כאילו שלא די לה. -"איך היא עושה לך בושות כאלה, וואלק באמת
אני לא מבין. רק היא אשמה, רק היא". ומוריס היה מהנהן בראשו
בכעס ושותק.

גם אביו של מוריס לא היה מרוצה מהענין כלל. מוריס הינו בנו
בכורו והוא מאוד רצה בנכד ממנו. הוא לא הסתיר זאת ממוריס:
"משפחה בלי בנים יא מוריס- זה כמו לאכול את  הקוסקוס בלי הבשר
בערב שבת אתה מבין?!". ומוריס היה משפיל מבטו ואומר: "כן אבא,
אני מבין". היה זה אביו שנתן לו את הרעיון,  שמזל צריכה לאכול
טוב לפני ה'מצוה'. אולם אימו רק היתה אומרת: "מה שבא ברוך הבא
מוריס, אל תיקח ללב - הכל מהשמים".

עם הזמן נרגע מוריס, אך היה זה אלברט שמדי פעם הצית שוב את האש
-"נו מה עם מזל שלך- לא תפתיע אותנו עם איזה גבר קטן,אה?".
ומוריס, אט-אט, חש כאילו אלברט נכנס יותר מדי לחייו.

היה זה באחד מערבי חמישי, כשמוריס ואלברט ישבו למלא טוטו אצל
הקיוסק של ג'אנו. מוריס: "אלברט,  תגיד - כשלמישהו יש בעיה
באיזה משחק, יענו איזה הימור לתת  במשחקים הקשים-למי באים,אה
תגיד?!".  אלברט:" אה איזה שאלה, רק אליך-יא מוריס". ומוריס:
"נו  בטח, אני נותן  פה את המלה האחרונה במשחקים הקשים. ומה
שהכי מרגיז זה הנודניקים האלה ששואלים תמיד:  "נו מוריס - עם
כל הסיפורים שלך, הבאת פעם 15 בטוטו,אה?!" לך תסביר לנג'סים
האלה ששכל צריך, כן, וזה יש בלי עין הרע, אך המזל משחק גם כן,
לא ?!" ואלברט: "כן בטח, המזל משחק חופשי". ומוריס כאילו הבין
משהו פתאום: "נו זה כמו ילדים. אתה עושה הכל על הכיפאק ורק
המזל מחליט-נכון?!" ואלברט  כאילו אורו  עיניו: "מה אני יגיד
לך מוריס- עם ילדים זה רק האשה, רק היא". ומוריס, ששם לב ששוב
אלברט נכנס לעניניו, רגז מאוד. לחייו התפוחות העלו סומק עז, אך
בליבו חשב שאלברט צודק ואמר: "אני יודע,אני יודע".

ואלברט לא הניח לו. היה מטרידו שוב ושוב עם בעיה זו. כאילו
להכעיס הביא מדי  פעם את ילדיו הקטנים לעזור לו בבסטה. ומוריס
היה רואה זאת  אכול קנאה. לפעמים כשהיה אלברט  מגזים, מוריס
היה אומר לו בפירוש שיפסיק להתערב בחייו. ואלברט כאילו נפגע,
היה אומר: "מוריס, אתה יודע שאני רק דואג לך, אתה יודע". -"כן,
אבל לפעמים אתה קצת..."- אמר מוריס. ולאחר שאלברט היה מצית את
האש בליבו, היה מגיע מוריס הביתה, ומכלה את זעמו במזל. והיא
היתה ממרת בבכי. היא ידעה שאלברט דואג שלא יישכח זעמו של מוריס
בענין זה, והיתה אומרת לבעלה שלא ישים לב לנבל הזה.

ומשעברו הימים, והלחצים עליה הלכו וגברו, הבינה מזל שהיא תאלץ
לעשות זאת שוב. כן, גם אז כך היה.  רק שאז-לפני הולדת מיכל-
אלברט לא לחץ ולא נדנד למוריס, וכעת זה אך הוסיף ללהבה. היא
הבינה שזוהי דרך ללא מוצא, ושאין ביכלתה לאמר למוריס שאולי
אצלו הבעיה. היא עצמה נבדקה אצל רופא הנשים והוא אמר לה שאצלה
הכול כשורה. אולם איך היא תאמר לו שילך להבדק. זו תהיה פגיעה
גדולה בכבודו. הוא יחשוב שהיא שמה אותו ללעג. לא , זאת לא.
ואימוץ גם כן לא בא בחשבון-מוריס לא יסכים לכך בשום אופן.

בסוף אותו שבוע-ביום שישי בין השמשות- הדליקה מזל את נרות
השבת, והתפללה חרש כהרגלה. היה מזג אויר סוער בחוץ והרוח
הרעידה את החלונות. רעמים נשמעו מדי פעם. הברקים שהבהבו הזכירו
לה את הבזקי המצלמה בחתונה שלה, ומזל חשה כאילו שהאל מצלם
אותה. -'אם כך כנראה שאתה רואה אותי ושומע לי'- מזל הפנתה מבטה
אל על, והבחינה בברק שכאילו פורץ את חומת העננים, ופותח לה את
הדרך אל היושב במרומים. היא פנתה לאל בתחנונים שיעזור לה ושלא
יעזבנה ברגעיה הקשים. היא כבר לא יכלה לשאת בנטל הכבד.

וכך, בעודה נושאת תפילתה, נעור מוריס ממנוחת יום השישי, לבש
בגדיו, ובפסעו לצאת מביתו הבחין במזל. נחמרו רחמיו ודמעות כיסו
את עיניו. מסכנה, מסכנה היא - אמר  בליבו. אולם כבר  בירדו
במדרגות,  בדרכו לאלברט למשחק השש- בש, הרהר בליבו-בעניני
ילדים היא טפשה גמורה.

ארובות השמים נסגרו, ולפתע השתתקה הסערה. הגשם פסק מלכת אך
העננים נשארו. הרעמים נדמו והברקים כבו. הרקיע התכסה שוב בגוון
השחור משחור, ומזל חשה ששעת החסד חלפה -היא פסקה מהתפילה
ודכדוך מר תקף אותה.

ובכן, הרהרה מזל, לא נותרו הרבה אפשרויות. שוב היא תצטרך
להשתמש בשרותיו של אותו נבל. המזוהם ההוא - תחכן חסר הבושה. אז
היא יזמה זאת, שכן חשבה שהוא בחור טוב באמת, והדמיון  למוריס
עזר לה להחליט.  בדרך זו חשבה לפתור את הבעיה. הוא הבטיח לה
שלא ידבר על כך עם איש, והיא סמכה עליו. ובאמת הוא לא סיפר. רק
מדי פעם כשחמד בה, איים שיספר.  מזל לא היתה מאבדת את
עשתונותיה, והיתה עונה לו שיותר טוב שישמור את פיו נעול, שכן
אם יוודע הדבר למוריס,  גורלה יהיה  לא טוב, אך גם גורלו שלו
לא יהיה שונה. כן, שוב היא תאלץ לתת לאלברט לבוא בשעריה.