פוסע אחורה מהחלון, מתחיל להסתובב בחדר. הוא משפשף את  השיער
בעצבנות, אפילו מושך בו קלות, אבל מרפה לפני שזה מתחיל באמת
לכאוב. הוא נעצר באמצע החדר, מפשפש בכיסים אחר קופסת הסיגריות
שלו, למרות שהוא בערך זוכר שאין לו, ולא מוצא.
"טוב," הוא אומר, "גם ככה הפסקתי."
הוא נשאר עומד לרגע, נושם עמוק, נרגע. ברוגע, בשקט, באיטיות,
הוא מתקרב בחזרה אל החלון, ומביט בה יושבת שם למטה בחצר הבית,
מאכילה את הציפורים.
כוס אמא שלה.
מי צריך אותה בכלל.
שתזדיין עם הציפורים שלה.
הוא מפנה את גבו לחלון, ומתיישב על הרצפה בהתמרחות. "למה," הוא
חושב, "למה זה מגיע לי."
"מה עשיתי."
"איך טעיתי."
זונה.
שתלך, אם בא לה. שתלך אל הציפורים שלה. אני לא אתגעגע אליה.
"גם את לא היית כזה פרס," הוא אומר לעצמו. הוא מתחיל לכסוס את
מעט הציפורניים שנשארו לו. הוא קם אל ברכיו, לאט לאט, ומסתובב
כדי להביט שוב מהחלון. הפעם, רק עיניו וקודקוד ראשו מבצבצים
מעל לעדן החלון, שלא תראה אותו מסתכל.
והנה היא שם, יושבת על הספסל ליד השיח, ומאכילה את היונים
בפירורי לחם מידיה הרכות. הרוח והאור משחקים יחד בשערה האדום
אש, ולרגע זה נראה לו כאילו קרקפתה בוערת, כאילו יוצאות להבות
מהראש הזה, והן מסנוורות אותו, שורפות את עיניו. הוא נופל
לברכיו, ידיו מכסות על עיניו הדומעות.
הוא שוכב כך, מכורבל על ברכיו וראשו, בוכה וממלמל לעצמו
ג'יבריש גרוני קטוע ביבבות.
פץאום בבת אחת הוא קם.
נעמד ישר כמו טיל, כמו חייל במסדר.
כולו קור ואדישות.
נושם לאאאאאאאט ועמווווווווווק.
הוא מביט הצידהאל הקיר שמול החלון, ושם לב שבבואת החלון שנ]פלה
עליו עלתה משמעותית מאז שבדק לאחרונה. מתחיל להחשיך.
לחייו נוצצות מהדמעות והזיעה כשהשמש והרוח משחקים בהם, אבל לא
כמו אש או גחלים - כמו קרח, יהלומים.
בעוד עיניו בוחנות את האור שעל הקיר, ידיו, רועדות מעט, נשלחות
לאט אל כיסיו כדי לחפש סיגריה, למרות שהוא כנראה זוכר שאין לו.
מחפשות ולא מוצאות.
"טוב," הוא אומר, "ממילא הפסקתי."
הוא קופץ הלוך ושוב כדי להתחמם בחדר המתקרר, ובחובקו את עצמו,
מבטו חוזר אליה, שם למטה בגינה. הצלליות כבר נמתחו מעליה,
ושיערה כבר לא נראה בעיניו כאש, אלא רק כשיער עשיר ועמוק. כזה
שרק מלראותו כבר ברור שהוא נעים, רך, שיש לו ריח טוב - אבל רק
שיער. אבל עכשיו כשמחשיך, כשאין אלמנטים שיועצמו דרך מהותה,
כמו אור שמוקרן דרך יהלום ונהיה קרן לייזר - עכשיו עיניה
זוהרות. ממש כאילו מאירות אליו מלמטה, כמו שתי חתיכות מהירח,
מהפנטות וממגנטות.
הוא רועד ומחבק את עצמו, ופתאום נזכר כמה היה כאן חם כשהיא עוד
הייתה פה. גם בלילה הקר ביותר הם לא היו מתקררים ביחד.
כשהיא הייתה פה, היה חם.
ובאותו הרגע, הוא קינא כל כך בשמש וברוח, שבקלות בלתי נסבלת
משחקים בזו שהוא כל כך רצה, ושממנו נמנע. והוא שנא את הירח, על
שנתן לה, לעיניה, שתי פיסות מקדושתו.
והוא קינא אפילו בציפורים המזדיינות שלה, שלהם היא נותנת לאכול
מידיה בעודו כאן לבד וקר וצופה מהצד חסר אונים ופתטי.
הוא כבר לא זוכר כמה זמן מאז שחיבקה אותו, שישבה בחיקו וחיבקה
אותו, מאז שדיברו והכל נראה בטוח.
הוא כבר לא זוכר כמה זמן מאז שליטף את לחייה, את ידיה, מאז
שליטף את שדיה, את ישבנה, את רגליה.
מאז שחש את עורה הקטיפתי והחם.
הוא כבר לא זוכר כמה זמן מאז שליטפה אותו, מאז שאמרה לו כן,
מאז שלקחה אותו אל תוכה, אל תוך גופה ונפשה.
הוא כבר לא זוכר כמה זמן מאז שהיו צוחקים ביחד.
הוא כבר לא זוכר כמה זמן מאז שהדלת נסגרה אחריה.
הוא כבר לא זוכר מתי היא עזבה, עזבה והתיישבה שם בגינה והתחילה
להאכיל את הציפורים שלה שלעולם לא ילטפו אותה, לעולם יקדישו לה
את כל מה שהם.
הוא כבר לא זוכר מתי היא התיישבה שם, מתחת לאף שלו, בטווח
ראייה אך רחוקה מלגעת, קרובה אל ליבו אך רחוקה ממנו.
הוא כולו רועד עכשיו, נושך באכזריות את שפתיו, עיניו אדומות
ופתוחות לרווחה, ידיים מאוגרפות, גופו מיוזע, ורידים בולטים
ודועכים לפי קצב ליבו המטורף, כולו מאדים מבחוץ, קושר עצמו
בקשרים ומותח עצמו עד נקודת השבירה מבפנים.
הוא מוחה ביד מאוגרפת ולבנה את הזיעה ממצחו, וקופץ אל החלון
בזינוק אדיר, והיה צורך לו יכל לשחרר ממלתעותיו את שפתיו
המדממות.
כך הוא עומד שם, כולו עצב אחד גדול, ובליבו הוא צורח אך מפיו
בורחת רק שריקה של אנרגיה מודחקת מבעד לחורים שנפערו בשפתיו.
וכשנגמר לו האוויר, הוא צונח במקום אבל נשאר בעמידה, בפוזה של
בגד תלוי על וו - עיניו בוהות החוצה, מיואשות וכבדות.
לאט לאט, עיניו נעצמות, והוא נשאר עומד.





בוקר.
הוא קופץ פתאום בעווית, הולך חצי ישן אל מרכז החדר, מנער את
הראש.
מתמתח.
מסתכל בעיניים חצי עצומות לעבר החלון, והולך אליו. ורואה אותה.
ובוהה בה. ומשפיל את ראשו ומתחיל לבכות.
פוסע אחורה מהחלון, מתחיל להסתובב בחדר. הוא משפשף את  השיער
בעצבנות, אפילו מושך בו קלות, אבל מרפה לפני שזה מתחיל באמת
לכאוב. הוא נעצר באמצע החדר, מפשפש בכיסים אחר קופסת הסיגריות
שלו, למרות שהוא בערך זוכר שאין לו, ולא מוצא.
"טוב," הוא אומר, "גם ככה הפסקתי."