ואולי אני בכלל מטורף...
כי גשם בחוץ ואמור להיות קר,
ואולי זה בכלל שמש
שנוגעת, שולחת קרניים מבעד ענן,

מעונן?

כי חשוך ונתקל בדברים
ואומר דברים שלא היו בסדר
אבל עכשיו זה נראה לי נורמלי,

טבעי?

כמוני יש עשרות בעולם
אולי פחות, אבל בטוח כמה
גם הם הולכים והם יודעים לאן,

לשם?

וממה מפחדים, מללכת קדימה
או לעצור בצד,

לנוח?

עד מתי זה ימשיך, ומתי זה בכלל התחיל
זה כאילו בסוף כבר הרבה מידי זמן

מאוחר?

כי  יש כוכבים. למען האמת הם תמיד שם
אין להם לאן ללכת, ואולי יש
הם בטוח הולכים...

לאט?

השאלות חוזרות, ונדמה שהתשובות לא מצליחות לעקוב
ואולי פשוט לא הקשבתי,

שמעת?

מישהו בטח מסביר, אבל זה לא מעניין
למרות שכולם כנראה מסכימים,
הם באמת מבינים...

את מה?

אולי הם לא רוצים להבין,
אולי הם פשוט לא יודעים,
זה דווקא די נוח
ללכת ככה, בלי לדעת לאן

האומנם?

מי אמר שצריך להקשיב,

מי?


אני בטח מידי מבולבל,
קצת לבד, קצת מוזר,
אני כאן בטוח,
זה מריח מוכר,

למה?

הרי הלכתי בדרך אחת,
ואז באחרת, ושוב שמאלה
לכיוון הקבוצה
הם היו פה לפני רגע

בטוח?

כמעט, בסך הכל הלב לא מסתדר,
והמוח הרבה יותר הגיוני,
כך זה נראה מבחוץ,

מתי בכלל יצאתי החוצה?

גשם בחוץ ואמור להיות קר...

מטורף?