כמעט ששאלתי,
אבל בסוף העדפתי לשתוק,
לא ממש יודע למה,
כנראה שהשקט מרגיע אותי,
עוזר לי לחיות בשלווה,
לחשוב בצלילות בעולם הדמיון,
שהכי קל לחיות בו
אבל הכי קשה להסביר
כי זה לא מעניין?
כי זה מאוד מעניין,
זה אחר, מרגש
יש לזה קצב,
זה זז, זה זורם,
ונתקע בסלעים מתנפץ לרסיסים
והופך לתמונה,
עם שמן ומים וצבע ואור,
וחושך...
ולבן ושחור, שהם לא ממש הפכים,
וגם לא ממש צבעים,
קשה להגדיר
ויותר קשה להסביר,
למרות שלנסות זה קל,
ויש מי שמבין, כאלה שמסתכלים בעיניים,
שמדברים מבפנים,
שחיים...
שעובר להם משהו,
שעובר בהם משהו,
מתפרץ, וגועש ונרגע
מאיים, אבל ממש בעדינות,
מלטף...
השקט הזה שהפך לרועש
וסוחף את הלב, מרגש
אחר כלכך מכל מה שהיה לפניו
לפעמים צריך לחכות קצת,
לטעום מהצד...להתרגל
להשתפשף בחום,
ללמוד לשבת איפה שאין מקום לעמוד,
לשאול דברים שעוזרים לי לחשוב,
לא על תשובות,
על עוד שאלות,
לישון, אבל לא ממש חזק,
ככה רגוע במקום שבאמצע,
קצת אחרי אבל ממש לפני
זה מקום מקסים, הייתי שם פעם
אולי אפילו יותר,
בעצם בטוח, למרות שאני לא מכיר אותו טוב
אני תמיד מתמצא,
תמיד מתחבר והולך למקומות הטובים,
האמת,
אני לא חושב שראיתי מקום לא מוצלח,
אולי היו כמה אבל ממש בקצה,
לפחות זה נראה כמו הסוף
או פשוט לא היה לי חשק ללכת לבדוק,
זה קשה לזכור,
זה קשה להסביר
למרות שיש מי שמבין...