"אם זה לא מי שאהבתי, או מה שאהבתי, וזו לא האהבה עצמה, אז
כנראה שמיותר בכלל להכנס לתוך שברון הלב הכל כך פתטי הזה"

זו נקודת המוצא. מפה ואילך, כך חשבתי לפחות עד אותו זמן, הכל
בסדר, הכל פתיר, הכל אפשרי.


צהריי יום ראשון, על הפס הדק שבין המדרכה לכביש אני פוסעת.
הלוליינות מזמן כבר לא מהוה את הסיבה למעשי האיוולת הילדותיים
האלה. לא. לא חיה על הסף, ולא בוחנת את הקץ.
האנשים שבאמת איכפת לי מהם, כבר מזמן מודעים לכך, ואלו שלא -
להם, זה ממלא לא משנה. (או לפחות לא צריך לשנות).
אני פוסעת לאט, בדרכי לספריה, המקום השפוי היחידי, אולי,
בקרבתי. כבר סיימתי את כל ההכנות לקראתו, ועכשיו כל מה שנותר
לי לעשות, זה למצוא משהו נחמד לקרוא, להעביר את הזמן.

באותו יום חורפי כשהוא צלצל, הייתי על סף התמוטטות עצבים, וכל
מה שידעתי לשעות זה לצעוק עליו:  שמה פתאום הוא קובע איתי,
שמונה מאות שנה מראש, ביקור. כאב לי הראש, עמו הסליחה.
אבל משהנחתי את שפרפרת הטלפון נהייה לי ברור הדבר, ברור כשמש,
כן. הוא מוכרח לבוא, מוכרח.

אני לא אוהבת אותו, וזה גם לא בדיוק של תלות, או צורך מסוג
כלשהו: הרי שידעתי להסתדר כ"כ טוב גם בלעדיו בארבע השנים
האחרונות. אבל כשהוא בסביבה טוב לי, או לפחות נדמה לי כי כשהוא
בקרבתי - יותר טוב לי.
צריך להבין שהדברים אצלי פשוטים. מזמן חדלתי מחיפוש משמעויות
לכל קשר אצלי בחיים: לא מתוך ייאוש: להפך, מתוך הבנה.

וככה, לאורך הפס הזה, על המדרכה, אני כמעט ויכולה להיות
מאושרת:
מאושרת מעצמי, מאושרת ממנו, (פחות מעצם היותו כמו שמבואו אני
מאושרת).

כנראה שאני צריכה לקרוא משהו נינוח, אולי פילוסופי. זה דיי
חשוב כדי שיהיה לי מה להגיד, שיהיה על מה לדבר. תמיד אנחנו
מדברים ככה, על קצת מכל דבר: עצמנו, זו תמיד ההתחלה - כי האדם,
ביסודו, הוא אגוצנטרי. דברים אחרים מעצמנו: תרבות, אקטואליה,
ספורט או פילוסופיה, הומור - שחור ויבש - אחד על השני. אז כדאי
שאני אקרא איזה משהו חשוב, שיהיה לי יותר מה להגיד. תמיד יש לי
מה להגיד. פעם היה לי יותר. פעם הייתי נלחמת, היום לא.

חם לי.



"אז מה, התגעגעת אליי פתאום? או שפתאום נחת עלייך איזה צורך
לחוש אהוב בידי מישהו שהוא לא אתה בעצמך?"
 
תמיד אני גוזרת מאנשים את הקצה - הקיצוני, והמוקצן ביותר. אחרת
אין אקשן, אין הומור - יש רק סנטימנטים.
אין לי סנטימנטים כלפיו. גם לא היו, גם לא עכשיו, וגם לא יהיו
לי. או כך אני מקווה לפחות.
הלב שלי כל כך התעייף מסנטימנטים, עד ששבק חיים. היום הוא
מכונה. נמרצת ומשומנת, אבל רק מכונה.

והוא משיב, ואומר לי: "לא. געגועים הם לא מה שהביא אותי לפה,
אפילו לא לעצמי, כמה חבל. לך, בטח שלא", והוא מוסיף עוד על כך:
"אם את באמת רוצה לדעת מה מביא אותי לפה, ועוד בהתראה כ"כ
ארוכה מראש, אז קודם סגרי את החלון."
ולרגע אפשר היה לחשוב שמדובר פה באיזה איש מסתורין מרתק, משהו
שמצדיק את הכתיבה עליו. אבל לא...

מי הטיפש הזה, שבא עד אליי כדי לספר לי שיש לו בעיות נפשיות -
כלכליות, ושהוא התמכר לנתינת נדבות להומלסים?

זה לא מה שאני אוהבת, או לא אוהבת באיש הזה. זו בעיקר הבהירות
שלו, הפשטות הבלתי נסבלת הזו שבכל משפט שהוא מוציא מן הפה. וגם
משפט כמו: "אני מפחד כבר לישון, אני חושד באישתי - יקירתי, שמא
היא איזו הומלסית בתחפושת ששואפת להוציא מנפשי את החסד שאין
בה.", יכו לגרום לי להרגיש חשובה, להרגיש רגילה.

כי זה לא באמת, לא. זה מתכון סודי שהוא מבשל לי מדי פעם,
באמצעות סיפור זה או אחר על עצמו. משהו שיביא אותי לחשוב,
להגיב, ואולי באיזשהו אופן, בכל זאת - לפתח כלפיו סנטימנטים.
אבל אני כבר יודעת, מכירה היטב את התרגיל שלו, מדקלמת את
הסוף...

זו גם הסיבה שאמצא אותו מחר בבוקר, תלוי על וו המגבות שבאמבט,
מת.

אני אהיה אדישה. קפואה.
מבועתת בהכחשה.

ואז, בזהירות מרבית, אני אטלפן לאישתו, שמעולם לא ידעה על
קיומי, אתנצל, אבקש בקול רך שתבוא. אושיב אותה עם ספל קפה חם
על הספה הלבנה שממול, אניח קערית עוגיות וניל, אותן היא הכי
אוהבת, על יד ערימת הספרים ששאלתי אתמול. ובקור רוח בלתי
מתחשב, בלתי אנושי, איידע אותה כבדרך אגב שבחדר האמבטיה שלי,
תלוי לו בעלה על וו המגבות.
היא תהייה בהיסטריה, תבכה, תרוץ לאמבטיה, ותסובב את בעלה התלוי
כבובת מריונטה על ציר הוו, תדגדג אותו, תצחק בקול גדול, תשתטח
על הרצפה, תבהל, תקפוץ, תאשים ברצח. בכל תוקף תסרב לשמוע את
הסיפור, תזמין משטרה. אחר כך תתיישב בכורסה הלבנה, תוסיף לשתות
מכוס הקפה שלה עד תום, עד בוא השוטרים.

אין לי סנטימנטים, כי לא אהבתי: לא אותו, לא אותה, לא את השוטר
שבא לעצור אותי, לא את החוקר ששאל אותי, לא את השופט שאעמוד
בפניו, לא את התובע, ובטח שלא את עורך דיני. הרי הוא עורך דין,
ומי כבר יכול לאהוב עורכי דין בימינו?
אפילו לא אהבתי את ההומלסים.  אותם הומלסים שבגללם אני כאן.
ובטח שלא את השופט ששלח אותי

פעם הייתי נותנת להם נדבות. אותו יום למשל, כשדידיתי על שפת
המדרכה בדרכי לספריה, הייתה שם איזו אישה עניה, ששכבה על שמיכה
בלויה, וזרקתי לעברה איזה מטבע אחד - לכוס קפה או משהו כזה.

אבל זה לא כי אהבת, לא מתוך אהבה, לא מתוך חמלה גם. זה פתטי.
הכל בסדר, הכל פתיר ואפשרי.