"נו", שאלתי אותו, "ספרת כבר"?
"מה הייתי צריך לספור"? הוא השיב באדישות.
"את הארגזים"! אמרתי בקול רועם, כועס משהו.
"כן, ספרתי" הוא ענה "יש בערך 30..."
"בערך"?!?!? צעקתי ועיני יצאו ממקומן, "מה זה בערך"?!?!?
הוא לא השיב, וחזר לעיסוקו הקודם, קריאת עיתון. הייתי עצבני אז
התקשרתי לרונית כדי שהיא תרגיע אותי. הטלפון צלצל פעמיים וקול
מתוק ענה לי:
"היי, הגעתם למזכירה של רונית, אתם יודעים מה לעשות..."
כן אני יודע, אז ניתקתי.
לקחתי נשימה כדי להירגע והלכתי למערכת לשים דיסק שיירגיע אותי.

המערכת לא פעלה. רצתי במדרגות מהר ובצעקות.
הגעתי למטה והלכתי לגן השעשועים הקרוב. התיישבתי על נדנדה אחת,
שנשברה. קמתי ורצתי למגלשה, אבל היה שם ילד קטן, בן 4 לערך שלא
נתן לי להתגלש. התחלתי לריב איתו, עד שאמא שלו באה וצעקה עלי,
שלא יפה שבנאדם בן 30 יצעק על ילד קטן.
הפלקתי לה, העיקר שתלך.
ברחתי מהר מהר משם והגעתי ללול תרנגולות. הן התחילו לצווח
ובלאגנים, אז גם משם הלכתי. החושך ירד ולא ידעתי איפה אני, אז
התחלתי לבכות.
בא אלי בחור אחד, שטפח לי על השכם ואמר לי:"עזוב, אל תבכה,
בחורה לא שווה את הדמעות שלך... גם אותי זרקה מישהי לפני
שבוע.."
מילמלתי משהו, והוא לא הבין אז הוא הלך! למה?
למה כולם עוזבים אותי? למה לא מנסים להבין אותי?
אז יש לי פיגור שכלי, נו מה? אסור לי לדבר איתכם?
ראייתי ניידת משטרה ורצתי אליה. אמרתי לשוטר שהלכתי לאיבוד
והוא צחק עלי, אז שוב בכיתי והוא הלך. לא רצה לראות אותי יותר.

הגעתי לבית הכנסת בשכונה ונכנסתי. מישהו דאג להביא לי כיפה
וסידור, ואחר הראה לי באיזה עמוד אנחנו נמצאים.
לא קראתי מה היה כתוב שם, כי אני לא יודע, אבל בליבי אמרתי,
"ריבונו של עולם, איזה מין עולם בראת?"
פתאום, באה התשובה מלמעלה. "מצטער, אל תשאל מה עבר עלי באותו
יום..." קול נשי התערב בשיחתנו, "אלוהים!" זעק אותו קול נשי,
"נו, מתי כבר תגמור לעשות לי פדיקור?"
אני הבנתי מה עבר על אלוהים באותו יום, ואתם?