[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאלה ליין בלייר
/
הבית במושב

"זאת הג'ינג'ית שהבטחת לי, שי?" שואל בחור עם שיער בצבע חלודה
ופנים לא נעימות ומתכוון אלי. חברותי ואני נצמדות זו לזו בפינת
המיטה הזוגית, שי יושב מאחורינו. "לא", אני אומרת, "היא חולה,
היא נשארה בבית."
"שי", אני פונה אליו, "מה עשית לי?"
"מה עשיתי?" הוא עונה בקול בכייני ומעסה לרונית את הגב, צחי מת
על ג'ינג'יות.
"אתה לא מכיר אותה", אומרת רונית, "לא כדאי לך להתעסק איתה."
"עכשיו תפצה אותי", אני אומרת ומצביעה על קופסת הפח שלרגליו.
שי מושיט לי אותה ואני מועכת בפנים את הסיגריה שלי.
אני מביטה מסביב, מזהה את הפנים של בחור מרושל עם שיער מחומצן
שיושב בפינת החדר ליד המערכת. הוא גורם לי להיזכר בנערה שהייתי
בתיכון, שאיני רוצה לזכור. שי מציג אותנו לבנים.
"את מפתח תקוה, לא?" שואל המחומצן, כשמגיע תורי.
"לא, אני מתל אביב", אני אומרת.
"אבל למדנו בתיכון יחד", הוא מתעקש.
"אולי, פעם גרתי בפתח תקוה אבל ממש לזמן קצר."
"גם שי למד איתנו", הוא אומר.
"מה, ברצינות? באמת זיהיתי אותך, אבל אני לא זוכרת את שי."
"טוב", אומר שי, "אודי היה מאלה שעשו רעש, אני לא פתחתי את הפה
כל התיכון. חוץ מזה גם אותך אני לא זוכר."
"כן", אני אומרת, "גם אני הייתי שקטה."
אודי קם, לוקח קופסה קטנה ומתיישב על כסא מולנו. "צא מהארון",
הוא אומר לצחי ששוכב בינינו לבין הבגדים שלו המפוזרים על
המיטה, וזרועו על הכתף של שי. צחי גונח ומתרומם, לוקח את
הקופסא ומתחיל לגלגל.
אנחנו מעבירים את הג'וינט מיד ליד, שואפים עמוק לתוכנו,
מחזיקים בריאות ונושפים לאט. העשן מתפזר בחדר, ממלא אותו בריח
המיוחד. המבוכה מתמוססת, גופי נינוח וראשי מרחף. רונית ואני
מביטות זו בזו, חולקות את אותו אושר משונה."תורידי את החיוך
הטיפשי שלך מהפרצוף", היא אומרת לי ומדביקה אותי בצחוק שלה.
אנחנו מדברים שטויות וצוחקים. שי, צחי, אודי, רונית ואני.
רק ענת יושבת בדממה ביני לבין הקיר שליד הדלת, היא לא מעשנת
ולא שותה. אני רואה שהיא מביטה באודי, ויודעת על מה היא חושבת.
גם אני מביטה בו. שיער אפרוחי, גומות חן שפורצות ללחייו בכל
פעם שהוא מחייך, הרכות שבה מתנועע גופו הרחב, גם אני מבקשת
אותו לעצמי. אחר כך כולם נהיים שקטים יותר. רונית נשענת על
בטנו של שי והוא מלטף את ראשה, ענת תופסת כסא ומתיישבת ליד
אודי. היא מדברת בשקט, כמעט בלחש והוא צריך לרכון אליה כדי
לשמוע אותה. מישהו נוגע ביד שלי, זה צחי.  


אני יושבת עם ענת ביוטבתה בקניון, חשה בחילה בגלל פשטידת
הפטריות שאכלנו, ששאריות שלה עוד צפות בצלחת האובלית. "יש לי
הרגשה לא טובה", אני אומרת לה, "נראה לי שהוא לא התקשר אלי."
"רצית לדעת אם אודי התקשר אלייך", מתגרה בי אמי מעבר לקו של
הטלפון הציבורי.
"נו", אני קוראת בקוצר רוח.
"לא, הוא לא התקשר."
"טוב, עכשיו רק שש", אומרת ענת.
"אני לא רוצה לחשוב על זה כל הזמן, בואי ניסע מפה."
אנחנו נוסעות לאפרטו, אבל בית הקפה נראה לי מכוער והאנשים רעים
ומעמידי פנים, אני כועסת על ענת שלא מוצאת נושאי שיחה שירחיקו
אותי מהמחשבות על אודי ומענה אותי בשתיקתה. "בואי נלך מפה",
אני אומרת לה למרות שבקושי נגענו בבירות שלנו. אני זורקת את
הבקבוק לפח שבחניון וענת מחקה אותי, אנחנו נכנסות למכונית.
"כדאי שתתקשרי הביתה שוב", היא אומרת לי, "אחרת תהיה לא
רגועה."
"אבל אם הוא לא התקשר..." אחי עונה לי. אני מבקשת את אמי.
"לא הוא לא התקשר", היא אומרת, "אבל בעצם, לא הייתי בבית כל
הזמן."


רונית שי ואני יושבים באפרטו, שותים קפה הפוך, הראש כבד עוד
מאתמול בלילה. שי אומר שמצאתי חן בעיני צחי. "ומה עם אודי",
שואלת רונית. "הוא שאל על ענת", עונה שי וממשיך לחייך ולשחק לה
בתלתלים.
אחר כך צחי ואודי מגיעים. צחי מתיישב מצדי האחד ואודי, בחולצת
טריקו שהוורידה בכביסה ובמכנסי פסים קצרים, דהויים, מתיישב
מצדי השני. הזרות מתיישבת בינינו. "מה קרה לך", הוא שואל אותי,
"למה את מחזיקה ככה את היד על החזה."
"יש לי עקה", אני אומרת ומעקמת את פני, "בטח יהיה לי התקף לב
ותצטרכו להזמין לי אמבולנס." רונית צוחקת, היא רגילה אלי.
אנחנו שותים בירות והכאב מתמוסס באלכוהול המחמם. אני מורידה את
הסוודר ונשארת בגופיה קצרה, מחמיאה. העיניים המימיות של אודי
נפגשות עם שלי וחומקות, הוא מספר לי שהוא לומד רפואה טבעית,
אולי הוא יוכל לעזור לי עם הכאבים. אח"כ הוא מעסה את עורפי
ומגעו הענוג, המרפרף, מפתיע אותי.
על הטוסטוס שלו אני מחבקת את אודי מאחור, לא בכוח, כדי שיוכל
לחוש את המגע הרך של החזה שלי בגבו. ברמזור הוא לוקח את ידיי
ומחזיק אותן בתוך כיסי המעיל שלו הוא שואל אם אני רוצה לנסוע
למושב, אני מסרבת, מעדיפה להישאר מוגנת עם האחרים.
כשאנחנו מגיעים, שי ורונית רובצים על המיטה, צחי מראה לנו
תמונות של החברים שלו שעיוות את פניהם במחשב וכולם צוחקים,
התמונה של אודי מביכה אותי. אנחנו מעבירים ג'וינט מיד ליד,
מאפרים מהחלון.
אודי מגשש בידיו מתחת לשמלה שלי, הוא חופר בין רגלי הקרות.
"שי", אני אומרת, "קופאות לי הרגליים, אתה יכול להביא לי
גרביים, בבקשה?" שי קם ומוציא גרביים מהארון. אודי שולח יד
ולוקח לו אותן. אני מותחת את הרגליים שלי והוא גורב לי את
הגרביים, משפשף את כפות רגלי. אח"כ הוא נשכב לידי ומחבק אותי
חזק.
אני מרגישה טלטול בכתפי, ראשי מעורפל, לוקח לי רגע לזהות את
פניו של אודי הממלאות את עיניי, הוא מנשק אותי ברוך על
השפתיים, "אני צריך לקום", הוא אומר. "לאן אתה הולך?" אני
שואלת, מביטה בו כשהוא מתלבש "לעבודה, אני מחלק עיתונים".
הוא ניגש למיטה, משעין יד על הקיר, מתעקש לרשום את מספר הטלפון
שלי בתוך פנקס מרוט, נאבק בחושך. הוא רוכן אלי ומנשק אותי שוב
לפרידה, יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת.
רונית משתחררת מהחיבוק של שי. "נו", היא מחייכת אלי, "הפעם
תתני לזה סיכוי?"
הביטחון שלה מעצבן אותי.  


אני הולכת לים, למרות שכבר לא כל כך חם והשעה מעט מאוחרת.
אני פוסעת בשולי הכביש והמועקה מתערבבת באוויר הלח. הבוקר
קיבלתי מכתב מפלפי. בדף אחד כתב היד רפוי, הוא אומר שהמכתב
האחרון שלי היה מאכזב, הוא לא מבין מה אני מרגישה ומבקש
תשובות, בדף האחר הכתב מסולסל ובהיר, פסי זהב מעטרים את שוליו,
הוא מחכה לי בלונדון ומבקש שאומר לו בהקדם מתי אני מגיעה.
הים כמעט ריק, אני אוכלת סנדוויץ' עם גבינה, מעשנת סיגריה,
מביטה בזוג שעומד על צוק ומתנשק. כמה זמן הם יעמדו ככה, אני
חושבת, עד שימאס להם וילכו. מה אעשה עם פלפי, מה יהיה עם אודי
שלא מתקשר, אין לי תשובה לשום דבר. החלטות שבאות עם רוח הים,
זה מתאים אולי לסצנה בסרט, אבל לא לחיים. בחיים אני פשוט בחורה
שהולכת לים לבד, בורחת מהטלפון שלה.
אני קוראת קצת בספר שלי, מעשנת עוד סיגריה, בחור עם אופניים
עוצר ומתיישב לידי, ג'יפ עובר על קו המים ומישהו מתוכו צועק לי
שייקח אותי לאן שארצה. נהיה לי קר, העיניים של הבחור עם
האופניים מציקות לי. אני אוספת את הדברים שלי לתוך התיק, מנערת
את החול מהמגבת ומתלבשת. אני מחליטה לכתוב מכתב לפלפי בו אומר
לו שאינני מאוהבת בו ושכנאה גם אף פעם לא אתאהב בו.


"אז את נוסעת ללונדון?" שואלת ענת והעיניים שלה מבריקות.
"דיברתי אתמול עם פלפי ואמרתי לו שאני אבוא", אני אומרת.
"הוא בטח מאושר נורא, קבעתם למתי?"
"עוד לא, אני צריכה להתקשר לסוכנות נסיעות, לבדוק מתי יש
טיסות, זה צריך להיות כבר בסוף השבוע הבא, כי אני לא יודעת כמה
זמן תהיה שביתה, מישהו סיפר לי שחבר שלו מאגודת הסטודנטים אמר
לו שהיא לא תמשך יותר משבועיים."
"אז למה את מחכה? את צריכה לברר."
"אתמול הייתי באפרטו", אני זורקת לבסוף לחלל המכונית. ענת
שותקת, מחכה שאמשיך.
"הייתי עם רונית ושי, ואח"כ גם אודי וצחי באו." היא מסתכלת
עלי.
"היה נחמד, הם נחמדים, לא?"
"אודי נחמד", היא עונה.
"כן", אני אומרת ושומעת את עצמי כמו בהקלטה, "היה בינינו קטע."

כשאני חוזרת בערב הביתה אודי מתקשר מעט אחר כך ואנחנו קובעים
לאחת עשרה.
אודי מקדים, אני פותחת לו את הדלת בשיער רטוב וללא איפור. הוא
נכנס לחדרי, מסתכל בתקליטים ובספרים שלי. אני מייבשת מולו את
השיער, מתפללת שיסתדר לי מהר, מתאפרת לידו. הוא קורא בספר
המחזור של התיכון, נהנה לראות את עצמו. אני מרוצה מהשיער.
אנחנו נוסעים באוטו שלי, הוא אומר שאינו מכיר מקומות בתל אביב
ואני מחליטה שנשב במנזר. בדרך מהאוטו לפאב אודי מחייך אלי
מבויש ומחבק את כתפי, אני מחבקת את גבו, מרגישה מטופשת ושומטת
את ידי. הוא מחזיר את היד לכיס של המעיל.
על הבר, אודי מנסה להסביר לי את התאוריה שהמציא לגבי סמים, "אם
הם קיימים", הוא אומר, "אז הרי אי אפשר לאסור את השימוש בהם,
את מבינה?"
אני מחייכת אליו ומביטה על הברמן שמסדר ירקות על צלחת, זריז
וחייכן ומרגישה את הריקנות תקועה לי בגרון.
"תגידי", שואל אודי, "מה שמים פה בבירות?" הוא מראה לי את הכוס
המלאה כמעט, "אני מסטול ולא שתיתי כלום."
"זה לא מצחיק", אני אומרת, "הם שמים פה משהו, פעם לרונית היה
הנגאובר יום שלם אחרי שהיינו כאן והיא בכלל שתתה מיץ."
אודי צוחק, "אני צריך לבוא לפה קבוע, אם ככה."
אני שמחה שהצחקתי אותו, אבל הבירה לא משחררת אותי, להפך, היא
מנקזת את המתח לנקודה אחת מכאיבה בראשי, אני יודעת שלא אהיה
מצחיקה יותר.
אודי משלם על כוס אחת שלו ושני בקבוקים שלי. "ניסע אלי?" הוא
שואל.
"יש לך משהו לשתות בבית?"  
"לא, נקנה בדרך".
אנחנו עוצרים בקיוסק שפתוח כל הלילה, "את רוצה עוד משהו?" אומר
אודי ופותח את הדלת של המכונית.
"כן", אני אומרת ומוציאה את הארנק, "תקנה לי גם סיגריות".
"זה בסדר, אני אשלם."
"אז אני אזמין בפעם הבאה?"
"בסדר".  
אני מחנה את האוטו בחצר הבית. גור קטן בגודל של עכבר מקבל את
פני בנביחות חלושות. אני מרימה את הגור בידי, מקרבת אותו לפני
והוא מלקק את הפה שלי. אני מחבקת ומנשקת את הגור.
אני מתיישבת על שפת המיטה של אודי, שותה בירה ומעשנת סיגריה.
אודי שם מוזיקת ג'אז, מדליק נרות ומכבה את האור, מתיישב לידי,
מלטף את שיערי, חולץ מעלי את המגפיים ומניח את רגלי על המיטה.
"רדי, בייבי", הוא אומר ומנתק את הגורה מהחולצה שלי, הוא לוקח
אותה בידו הגדולה וזורק אותה לרצפה. "היא תכף תפסיק לבכות, הוא
אומר לי, עוד מעט ימאס לה." אודי מסיר ממני את המעיל ועוטף
אותי בשמיכה, ידו מגיעה לאותה נקודה אדישה שבין רגלי, מתפלשת
בה לשווא, אני לוקחת את היד הנעלבת אלי, מלטפת אותה, עד שמגיעה
השינה.  
אני מתעוררת לקולו המזעזע של השעון המעורר, אודי מתרומם
מהמיטה, משליך על עצמו את הבגדים מאתמול. "עוד עשרים דקות אני
צריך להיות בפתח תקוה", הוא אומר, "מצטער, אין לנו אפילו זמן
לשתות קפה. הנה", הוא פותח קופסת פח עם סוכריות קפה חומות, קחי
סוכרייה במקום זה."
ברדיו של האוטו שירים ישראלים עצובים, עוד מעט אודי ילבש
תחפושת של מיקי מאוס וירגש ילדים רכים. הוא ידבר אליהם ויצחיק
אותם כמו שהוא יודע, איתם הוא יהיה חופשי ונינוח.
לפני שהוא יוצא מהמכונית, אודי אומר שיקפוץ אחר הצוהריים לקחת
את הטוסטוס והקסדה מהבית שלי, אני עוצמת את עיני ומקרבת את פי
אל הלחי שלו, מנשקת אותו כאילו הייתי האימא שלו והוא הבן הקטן
שלי.


"אני לא יודעת מה קרה לו," אומרת רונית, "הוא פשוט נעלם. זו
ממש תעלומה, הוא לא דיבר עם אף אחד, צחי אמר שאפילו לאימא שלו
הוא לא התקשר."
בתוך ראשי המעורפל אני מדמיינת את אודי שוכב מחוסר הכרה לאחר
תאונת דרכים מחרידה ומתנחמת. "טוב קומי ותתארגני, אני יוצאת
אלייך עכשיו עם הטוסטוס."
"יש פה בחורים חמודים", אומרת רונית כשאנחנו מגיעות לעצרת
הסטודנטים, אבל לי לא איכפת. "אם אודי לא יבוא אין לי מה לעשות
איתם", אני אומרת לה, וחושבת שאולי כדאי שאלך הביתה במקום
להיות מגעילה "מה בדיוק צחי אמר לך?"
"אני לא הבנתי בדיוק, הוא אמר שמשהו קרה, לא משהו גרוע, אבל
קרה משהו והוא יספר לנו הכל כשניפגש איתם, לפחות תדעי מה עם
אודי, הכי גרוע זה לא לדעת כלום ולחכות לטלפון כל היום." אנחנו
קובעות עם צחי במנזר. "בואי נלך מפה", אני אומרת לרונית, "נשתה
משהו לפני שהם יגיעו, אני צריכה להירגע. "
כשאני חוזרת מהשירותים צחי ובחור שאני לא מכירה כבר התמקמו
בשולחן ליד רונית. אני שותה עוד ועוד, לוגמת מכל מה שנמצא על
השולחן, מצמידה בקבוקים ריקים בפינה, מעשנת בלי הפסקה. רונית
צוחקת, מפלרטטת עם הבחור הלא מוכר, היא בטח יודעת מה קרה, למה
היא לא אומרת לי כלום.
"מה שלום הבן האבוד?" אני שואלת לבסוף את צחי.
צחי מחייך, "הוא עובד עכשיו, הוא התחיל לעבוד בתור שליח
בקנגרו." "הוא לא התקשר אלי שלושה ימים," אני אומרת, "אם לא
נשרף לו הספר טלפונים או נקטעו לו הידיים, אז לא מעניין אותי
בכלל."
צחי צוחק, "הוא מסכן, הוא עובד נורא קשה, גם אנחנו לא שמענו
ממנו כלום, אפילו אימא שלו לא ידעה מה קורה איתו, הוא פשוט
נורא עסוק."
"עסוק בטח," אומרת רונית, "מה יותר חשוב החברה או האימא?"
צחי פורץ בצחוק, "אני חייב לרשום את זה", הוא אומר, לוקח מפית
ועט ורושם את מה שרונית אמרה, "אני מוכרח להראות את זה לאודי."

"מה אתה עושה, הוא יחשוב שאני אמרתי את זה." אני אומרת.
"לא, הנה תראי, הוא מרים את המפית, "כתבתי רונית. לא ברצינות",
הוא מתרצן, "אל תכעסי עליו, הוא כזה... מעופף כמה סנטימטרים
מעל האדמה, בכלל לא כאן, הוא צריך אחת שתתן לו איזה מכה בראש
מדי פעם שירד לארץ."
"היא יודעת להעמיד אותם במקום", אומרת רונית.
"גדול", צוחק צחי ורושם שוב על המפית. "לא באמת, אל תכעסי
עליו, הוא ייבהל מזה אני מכיר אותו, תהיי עדינה איתו."
"על מה אתה מדבר, הוא לא התקשר אלי בכלל, איך אני אמורה להיות
עדינה, אין לו אפילו טלפון שאפשר להשיג אותו."
"הוא יתקשר," צחי אומר, "אל תדאגי, מחר הוא יתקשר אלייך."
רונית קמה. "למה אנשים לא רוקדים פה, בוא לרקוד איתי" היא
אומרת לבחור הלא מוכר ומושכת אותו אליה.  


אני מחליטה לא להחליף את הטרנינג שלי ולהראות ביתית. אודי וצחי
יושבים בחדר שלי, צחי משחק במחשב, כותב לי דברים מצחיקים, אודי
מתיישב לידי על המיטה הצרה, הוא מציע שנבוא למושב בערב.
"נבוא אחרי העצרת", אני אומרת לו. אנחנו נפרדים בנשיקה קטנה
ליד הדלת.  
רונית ואני נכנסות לתוך ההמון, על הגב ועל הזרועות מודבקים
סטיקרים למען השלום, אנחנו מוחאות כפיים בנאומים, שרות יחד עם
הזמרים על הבמה ועם ההמון שירים שנכנסים ללב ודמעה מנצנצת
בעיניים, אנחנו מתחבקות, חגיגיות. הבחורים בעצרת גבוהים, יפים.
גם אני יפה בשמלה של רונית עם המחשוף. אני מדמיינת את פניו של
אודי וחושבת, עוד מעט אראה אותו, אבל אני לא ממהרת, כייף
לחכות.
כשאנחנו מגיעות לבית של אודי, הוא חשוך. "אולי הם בכלל לא פה",
אומרת רונית ויוצאת מהמכונית. אני נועצת את ציפורני בכפות ידי
ומחכה. "הם פה, היא קוראת, אני שומעת את צחי שר."
רונית נכנסת ראשונה לחדר, מסיתה בידה את הבד הצבעוני המשמש
כדלת. על המיטה שרועים אודי, צחי ובחורה זרה שמוטלת ביניהם
בטבעיות ומחייכת איתם בתיאום. "תכירו זאת ידידה שלי מהקיבוץ",
אומר אודי.  
צחי מכין ג'וינט ומעביר לי, אני מוצצת אותו לאט ונשאבת לתוך
עצמי. אודי, צחי, רונית והידידה מהקיבוץ מרחפים מולי קלים
כבסחרחרה.
אני צוחקת מדבריו של אודי, שלא סותם את הפה והצחוק שלי נשמע
רחוק ומתחנחן. אני מתקרבת אליו מבלי להביט בו. "קר לי
ברגליים", אני אומרת לו, "יש לך גרביים בשבילי?"
הוא זורק לי זוג גרביים ואני גורבת אותן. אני מתקרבת אליו
יותר, הוא נצמד אלי. אודי נושך אותי בשפתיים ובלשון, הוא משקיע
את פיו בתוך צווארי, מוצץ ויונק את בשרי בכוח, אני נאחזת בגבו
כטובעת, כמו בחלום, אני קוראת לו ולא יוצא לי קול.    


אודי מתקשר ואני נרגשת לשמוע את קולו. אין בי כעס כלפיו, להפך,
אני מקבלת את ההמתנה בסלחנות ובאהבה, כעדות לשבירות אנושית
ונוגעת ללב שיש בו. בכל פעם שנראה שהשיחה גוועת, אודי מוצא
משהו נוסף שאפשר לדבר עליו, מחפש עוד ועוד הוכחות. אני לא
צריכה את ההוכחות האלה, נמאס לי ואני רוצה לנוח, הסיגריות שאני
מעשנת בלי הפסקה חונקות אותי, אבל אני מצייתת לכללים. אחרי שעה
וחצי הוא שואל אם אני רוצה שנפגש מחר.  
על המיטה מעל ערמת הבגדים שנלבשו ונזרקו מונח פתוח העיתון
בעמוד של הסרטים. בקול עייף אודי שואל אם אני רוצה שניפגש אצלו
במושב. הוא יכול לקחת אותי עם הטוסטוס אם אני רוצה. "לא", אני
אומרת, "אני אסע במכונית." אני מורידה את החולצה הצמודה
והנוצצת שלבשתי, מחטטת שוב בערמה שעל המיטה, מחפשת משהו סקסי
שלא נראה מתאמץ, מוצאת חולצה שחורה וקטנה, מתלבשת ויוצאת.  
בחורה מתולתלת יושבת ליד השולחן העגול שבחצר, אוכלת תמרים
יבשים משקית, בייבי מתרוצצת סביב חתולה שמנה המונחת אדישה על
הכניסה המרוצפת. אני מציגה את עצמי לבחורה והיא בחיוך ענקי
מזמינה אותי לשבת איתה, היא השותפה של אודי.
הנוכחות החסרה של אודי מותחת אותי כמו קפיץ, אבל אני משתדלת
להראות נינוחה ורגועה, בייבי מעסיקה את ידי. אני שומעת קולות
של מים יורדים באסלה, ראשו הצהוב של אודי מציץ מבעד לחלון קטן,
"אהלן", הוא קורא אלי ומחייך. הוא יוצא לחצר לבוש בשרוול
הצבעוני המוכר לי ומתיישב לידי, "איזו הקלה," הוא אומר והגומות
שלו צצות, "כל היום התאפקתי."
"את רוצה לשתות משהו", הוא שואל.
"כן, יש לך בירה?"
"בטח", הוא אומר, מושך את ההברות ב...ט...ח, זה מטריף אותי,
"נשארו לי מאז שהיית פה."
הוא נכנס לבית ואני קמה אחריו, אנחנו נפגשים בדלת, הוא מדביק
לי נשיקה קטנה. "נכין תה?" הוא שואל, "יש לי לואיזה ולימונית,
אפשר להכין אחלה תה."
אנחנו עומדים במטבח, הוא מגיש לי את הצמחים ואני שמה אותם בתוך
כלי קטן ממתכת. הוא שופך את המים הרותחים. תמונה יפה, אם לא
לוקחים בחשבון את הפרפורים שיש לי בבטן.
בשולחן שבחוץ, אודי מגלגל עלים בתוך נייר, "זה אמור להרגיע",
הוא אומר. השותפה צוחקת בקול מהסיפורים שלו על בעל הבית, היא
מותחת את גופה והפטמות שלה בולטות מבעד לחולצתה, אני מעשנת
סיגריות בשרשרת ושותה בירה. השותפה מפהקת, היא לוקחת את החתולה
המנומנמת בידיה, "לילה טוב, אנחנו הולכות לישון", היא אומרת
ונכנסת לבית.
"את רועדת, אומר אודי, רוצה לבוא לחדר שלי?"
"תראי הוא אומר כשאנחנו נכנסים פנימה, "הבאתי ארון ושולחן, יש
לי פה גם תמונות." הוא לוקח את התמונות מהשולחן, שתי תמונות של
נופים פראיים ותמונה אחת שלו עם שיער כהה וארוך שהרוח פורעת,
על רקע נהר ירוק. הוא תוקע מסמרים בקיר ותולה את התמונות בסדר
אקראי. "איך זה", הוא שואל.
"יפה", אני אומרת.
"יש לי עוד תמונות, רוצה לראות?" הוא מקפץ נלהב לארון שלו. "מה
את רוצה לראות, מהצבא, מהטיול."
"תביא הכל."
אני מדפדפת באלבומים של אודי והוא יושב על המיטה לידי, מסביר
לי מתי ואיפה צולמו התמונות, מספר לי על האנשים המופיעים בהן.
אני מדמיינת את עצמי בתוך התמונות של אודי, מתחבקת עם החברים
בחצר של הקיבוץ, קופצת איתו יד ביד לתוך הנחל עירומה, יושבת
בביתו ליד השולחן עם אחיו ומשוחחת איתם, אני יודעת שגם אם ארצה
זה אף פעם לא יכול לקרות.
אודי מסתכל עלי ואני עליו, אנחנו מתנשקים, הוא מוריד לי את
הסוודר, את הנעליים, את המכנסיים, אני מבקשת ממנו שיכבה את
האור, הוא קם זריז, מכבה את האור וקופץ שוב למיטה, מוריד לי את
התחתונים והחולצה, אני לא לובשת חזיה. הוא מוריד את בגדיו,
מתכופף ומלקק בין רגלי, אני מלטפת את שיערו, אין לי רעיון יותר
טוב, הוא חותר במעלה גופי, תופס את שדי, אצבעו תחובה בתוכי,
הוא מפשק את רגלי, מצמיד אלי את בטנו, אני מרגישה את הגבשושית
החמה בין הירכיים שלי, הוא נאנק.
"אודי..."
"מה..."
"אני לא לוקחת כלום."
"מה...אה, רגע... אני אשים קונדום."
הוא מתרומם מעלי, אני סוגרת את הרגליים. אני רואה את צלליתו
העירומה מתנענעת גדולה ולבנה, הוא חוזר למיטה.
"אודי... התחרטתי, מצטערת."
"כן."
"אתה כועס עלי?"
"לא, בואי נלך לישון, עוד שעה וחצי אני צריך לקום לעבודה."
אני כותבת לאודי פתק. אני כותבת "נסעתי הביתה, לא לפני ששתיתי
תה עם השותפה, קראתי את כל העיתונים ונסעתי עם בייבי על
אופניים. מקווה שישנת טוב (בטח שכן). X X X." וחותמת. אני
מקמטת את דף הטיוטה, מכניסה אותו לתיקי.
אני נכנסת לחדרו של אודי ומניחה את הפתק על שולחן הכתיבה שלו.
ראשו הבהיר דחוס אל הכרית הדחוסה לקיר, פיו פתוח מעט, גופו
מכוסה בשמיכה שלו. הוא זז, אני מרגישה צביטה בבטן, אולי ראה
אותי. כשאני יוצאת בייבי קופצת עלי, אני מרימה אותה בזרועותיי,
מניחה אותה בתוך הבית. היבבות שלה נשמעות מאחורי הדלת הסגורה.
בנסיעה הביתה העייפות מתיישבת מתחת לעור ובחלל הפה, יחד עם טעם
של יותר מדי סיגריות ושל ריקנות. אני יודעת לזהות כישלון
במהירות, אודי לא יצלצל אלי.  


השותף מתקשר אלי לשאול למה אני לא מגיעה, הדירה מחכה לי
מסודרת, הסטודנטים כבר חזרו ללמוד. אני שומעת בקולו שהוא מצפה
לנוכחות הנשית שלי, בבוקר הוא יראה אותי יוצאת מהמקלחת עם
המגבת לגופי, אח"כ נשתה ביחד קפה במטבח, נפטפט ובלילה אולי,
אני והוא... אבל אני יודעת, בבוקר אקשיב מהמיטה לקולות שמעבר
לדלת, אתחנן בלי קול שיצא כבר מהבית, הוא לא יצא, אני אכנע
לבסוף ואלך לשירותים, אני אשתין לאט, אדחה את היתר לאח"כ, אזהר
מלהפליץ. נוכחותו תמלא גדולה ומאיימת את המטבח, אני אכין לעצמי
קפה בתנועות מדודות, מעונה אבנה מחדש משפטים ואפרק אותם, רוצה
גם קפה, להכין לך קפה, שתית כבר קפה, ולא אומר כלום.
בלילה אחלום שהוא בא אלי.



חורף, 98







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מאיפה אני אביא
לך עכשיו בננה,
כוס רבק?

טרזן, ישראל
2001, 93 דקות


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/12/01 4:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאלה ליין בלייר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה