"שרוט", זו ללא ספק התווית המדוייקת ביותר להדביק ליוחנן.
וכי למה? עשויים אתם לשאול - משום שההבנה של יוחנן לוקה בחסר,
והוא מגיב לפעמים בצורה מוגזמת - בעיקר לדברים שהוא הבין שלא
כראוי.

דוגמא דורשים אתם? כדי להבהיר את הנקודה אתן את הדוגמא
הקיצונית ביותר:
בסופה של כיתה ח',3 ימים לתום הלימודים למען הדיוק,  צעדתי
במורד המדרגות לכיוון הקפיטריה. יוחנן היה לימיני וחלפה על
פנינו בחורה אחת שאני לא ממש מכיר מכיתה י'א.
"מד-הי-מה", סיננתי מבין שיניי, "אם לא היה לה חיוך עקום שכזה
- היא הייתה הפצצה של בית ספר!". יוחנן הניד בראשו לאות
הסכמה.
"מישהו צריך למסמר לה את שתי השפתיים אחת לשנייה, באמא שלי!",
המשכתי באותו קו מחשבה. יוחנן שוב נד בראשו להסכמה, אך הוא לא
חייך למשמע ההלצה הגאונית שלי.
למחרת השתי השפתיים של הבחורה היו ממוסמרות אחת לשנייה, ויוחנן
נזרק למוסד לחולי נפש למשך מספר שנים.

פגשתי בו באופן מקרי לחלוטין אתמול, וניכר בו שמאדם מנוכר
ודכאוני הפך לאדם שזיק של חיים בוער בעיניו. שמחתי בשבילו, ואף
נגשתי אליו וניהלתי איתו שיחה קצרה. על פי ההתרשמות הראשונית
שלי משיחה איתו - הוא הפך להיות פשוט אדם מושלם... אוהב בריות
חביב.
הזמנתי אותו לביתי לארוחת חג, משום שזכרתי עוד מכיתה ח' שאין
לו משפחה לבלות איתה את הפסחא.


כשהוא בא לארוחת החג עיניו ממש נצצו מרוב התרגשות. הוא הודיע
לי שמעתה אני המשפחה שלו, ושהאל יגמול לי על רוחב ליבי בעולם
הבא.
התשבוחות שלו עליי גררו חיוכים מאוזן לאוזן... כל כך טוב
להעניק!

"קשה להאמין שאתה הוא יוחנן שנהג להיות המופרע הבית ספרי!",
הכרזתי בקול . "שמי הוא בכלל יונתן", הוא השיב, "ואת ההשכלה
שלי רכשתי בדנמרק".

ליבי נדם. ידעתי ששוב שכחתי לקחתי את התרופות שלי.