שלום לכולם, שמי גלעד. זהו שם החיבה שלי, מאז שעלינו לארץ.
שמי האמיתי הוא גולדן. גולדן אופלדיד. שם מחורבן בשבילי, אבל
לך תתוכח עם שני הורים מבוגרים בעולם מזויף.
הסיפור שלי מתחיל דווקא בסוף. כן, אני יודע, אצלכם בהתחלה, אבל
אתם חיים בעולם מזויף, ולכן אצלי הסיפור מתחיל מאיפה שהוא באמת
מתחיל, מהסוף. תראו לי פעם מישהו שכתב פעם סיפור כלשהוא על
מקרה מסוים, עוד לפני שהוא חשב עליו או שאותו מקרה קרה בכלל.
אם לא הייתה מלחמה, טולסטוי היה כותב את "מלחמה ושלום"? הוא
כתב את זה בסוף,
בסוף המלחמה. המלחמה שלי רק החלה, וגם היא בסוף, בסוף לימודי
בביה"ס התיכון.

 אצלנו בבה"ס, יש ספריה. לא מזמן, נוסף לצוות הספריה, ספרן
חדש, שהחליט שהוא היורש של אלוהים. כשדיברתי עם אלוהים, הוא
אמר לי שהוא באמת מפחד מהספרן הזה, הוא יותר גרוע מדן שילון
שמאיים על כיסאו של האל. אבל בטלוויזיה התחילה התוכנית של רפי
רשף, אז אלוהים שכח ממני.
הספרן, היה מפחיד. תמיד הוא היה צועק על כולם להיות בשקט, כדי
שלא נפריע לאחרים בספריה, שגם ככה כבר שקטים. טמבל.
לספרן היה חלום. בחלומו הוא רואה את עצמו יושב על הכסא הגבוה
ביותר בסיפריה, ולמטה, כל ילדי בית הספר, מנקים את הספריה.
בשקט כמובן, כי אסור להפריע לאחרים שמנקים את הספריה.
אני חושב שהספרן מקים רשת של קוראים כפייתים, בכדי שיום אחד הם
ישתלטו על העולם. בשקט כמובן, כי אסור להפריע ליתר האנשים
שמשתלטים על העולם.

 בקיצור, אני מזיין לכם את השכל עכשיו סתם. אבל בואו ותקשיבו
מה קרה לי עם הספרן. יום אחד, החליטו לסלק אותי מבית הספר
לעזאזל. בפגישה האחרונה שלי עם המנהלת, שאלתי אותה בנימוס -
"איפה זה עזאזל והאם הוא יהיה נחמד?"
המנהלת נראתה לי כועסת יותר מתמיד וסילקה אותי לכל הרוחות. (לא
שאני יודע איפה כל הרוחות, אבל מצאתי כמה, אצלנו במקלט הנטוש,
והם עישנו כל מיני דברים).
לקחתי את מעט חפצי, וכשבאתי לעזוב, קראו לי ממעלה הבנין.
מהספריה.
עליתי למעלה ושם אמרו לי, שבכדי לעזוב, אני צריך להחזיר ספר.
את האמת? אף פעם לא לקחתי ספר. גם לא ספרון. אבל ככה החליט
הספרן. הוא לא ויתר. ניסתי לדבר אל ליבו, אך כנראה הוא לא בא
איתו לעבודה היום.
חזרתי לביתי. בעודי חושב מה לעשות הרמתי טלפון לספריה, ואז
חשבתי, שאולי אני אחזיר את הטלפון במקום הספר.
לא שאני גנב או משהו, אבל זה פשוט נדבק לי לאצבעות. אחרי
חודשיים, שכחתי מכל העניין. הלכתי ברחוב לקנות משהו לאכול
ופתאום ראיתי את הספרן אוכל בדוכן הפלאפל הקבוע שלי. התקרבתי
אליו וראייתי שמשהו לא בסדר, הוא היה אדום כולו, ונראה כאילו
שהוא נחנק. טפחתי לו על הגב ושאלתי לשלומו. באותו רגע הוא
הסתובב אלי, פלט כדור פלאפל שנתקע לו בגרון ישר לפני. כשניגבתי
את רסיסי הטחינה מעניי, הספקתי להרגיש שהוא מחבק אותי ומאושר
מכך שהצלתי אותו ממוות בטוח.

 "גלעד!" הוא צעק, "איזה טוב שבאת"!
לא היה לי מה לומר לו, חבל שהוא לא מת.
"תגיד", אמרתי בהיסוס, "מה עם הספר שאני חייב לספריה"?
הוא הביט עלי במין מבט כזה מוזר ואמר, "אם אתה חייב, אז אתה
חייב!"
בן זונה מניאק, חשבתי לעצמי.
הספרן הלך לשטוף את פניו, ואני דחפתי לו לפיתה מלא מלא חריף.
מוכר הפלאפל הסתכל עלי וצחק.
כשהספרן חזר, אמרתי לו יפה שלום והלכתי לדרכי.
למחרת חזרתי לדוכן הפלאפל והזמנתי מנה. מוכר הפלאפל אמר לי
שהזמינו אתמול אמבולנס ל"חפר שלך מהספריה" במבטא ערבי.
אחרי שאכלתי, נסעתי לביה"ח לחפש את הספרן.
הגעתי לשם ובאמת מצאתי אותו. הוא שמח לפגוש אותי וביקש ממני
לשבת ליד מיטתו.
"גלעד", הוא פתח בשיחה, "חלמתי אתמול חלום..."
"ספר לי" אמרתי, בחוסר רצון בולט לעין.
"בחלומי הייתי בבית הספר בתיכון, והיו שם מלא ילדים שעשו רעש.
אז הלכתי לספריה וצעקתי עליהם להיות בשקט, כי זו ספריה. הם לא
רצו ואני השתגעתי, התחלתי לרדוף אחריהם עם ספרים, כדי שיקראו,
אבל הם נפלו ממעלה הבנין... לא הצלחתי להציל אותם! אני לא
הספרן!!!"
הספרן החל לצעוק ולהשתגע, הרופאים הגיעו וניסו להרגיע אותו, אך
ללא הצלחה. הוא חטף שבץ מוחי ולבסוף מת.
ואני? אני חזרתי הביתה, ארזתי את דברי לקראת נסיעתי לחו"ל. בין
הדברים שארזתי, מצאתי את הספר שהייתי חייב לספריה....