[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכה בן-מאיר
/
כאן אני יורד.

עננים, וקור, אבל אין גשם.
רק שלוליות מלוכלכות ממלאות את הפגמים הרבים מספור באספלט
האפור- שחור של הרחוב, מתנקזות אל פתחי הביוב הסתומים מעלים
מתים, ובחריצים הזעירים בין מרצפות הבטון הסדוקות, ואין גשם.

כשאתה יודע שאתה הולך למות, אתה מחפש משהו להיאחז בו. משהו
אהוב, משהו מוכר. אתה מסתכל על השלוליות האלו, שלמות עם הלכלוך
שלהן, עם חוסר התועלת שלהן, ואז מתפזרות כלאחר יד כשעוברת איזו
מכונית, ממהרת משומקום לשומקום. אתה תולה מבט נואש בשמיים,
מתחנן בשקט שמישהו, שמשהו יבוא מלמעלה. טיפה אחת, קול אחד,
צלצול של הטלפון הסלולרי, משהו, ואין כלום.
אף פעם אין שם כלום.

אני עוצם עיניים, ושב ופוקח אותן, ואני ממשיך ללכת.
הטיילת ריקה כמעט מאדם בעונה הזו ובשעה הזו, ואני הולך בה
ומסתכל על הים מתכסה בפוך אפור של עננים, על הכביש מבריק מהגשם
של אתמול, רואה מבעד למסך העשן הסמיך שהסיגריה יוצרת, בחסות
הקור, אנשים שעוברים ולא רואים אותי, ממשיכים ללכת, ממשיכים
לחשוב, ממשיכים לדבר עם החברה שלהם, ממשיכים לטייל עם הכלב
שלהם.

אני מגיע לכיכר ליד מגדל האופרה ופונה שמאלה, לא לפני שאני
גונב הצצה אחרונה בים. ההרגשה הסופנית הזו , של הפרידה ממשהו
מובן כל כך מאליו כמו הים הגדול, הירוק, המלוח הזה, מעמידה
דמעה קטנה, שקופה ומלוחה בזווית העין שלי. אני מנסה לבכות אותה
אבל היא נשארת שם , ואני חושב שאני מבין סופסוף שכל השנים האלו
בכיתי, בכיתי הרבה, כנראה שפשוט בכיתי פנימה.

רחוב אלנבי שונה כל כך ביום ובלילה. הצעירים שממלאים אותו
בצעקות פזיזות בלילה חזרו חזרה אל המחילות שלהם, לעשן, לישון,
ללמוד, לחיות, ועכשיו רק הזקנים פה, מסתובבים בין החנויות
האפורות, מתבוננים בחלונות הראווה המאובקים, המוכתמים מטיפות
של גשם ישן, ובמוכרים הישנים, המאובקים, שמבטם כמו אומר "אני
ראיתי כבר הכל, אני ממשיך כי אני רגיל." חלקם מסתכלים עלי,
חושבים מה בחור צעיר כמוני עושה פה באמצע היום. חלקם מתעלמים
ממני, הופכים אותי שקוף, ממש כמו האנשים בטיילת. חלקם אולי
חושבים שאני מסומם או בטלן, ורק הקבצן חסר הבית הזקן, שישן על
קרטון מתחת לכספומט מול הלולה, רק הוא מהנהן כשאני עובר, ואני
יודע שהוא היחיד שהבין שאני לא אהיה פה כשהשמש המוסתרת מאחורי
העננים תפנה את מקומה לירח.

שוב שמאלה בשינקין. הבוטיקים האופנתיים מוכרים אשליות בצבעים
מזעזעים ובמחירים מופקעים, ונסיכי הביצה המקומית יושבים בבית
קפה, מנסים להראות "יומיומיים" ככל האפשר, ומחפשים בנרות איזה
צלם או יידוען אחר להתחכך בו. הגינה שכבר איננה גינה, אלא עוד
אוסף של מרצפות בטון בעיר הבטון של מדינת הכבישים העוקפים,
נותנת מפלט זמני לאיזה צייר שמצייר כמה זקנים שהחיים לא מוכנים
לתת להם מקלט, ולו זמני, מפני השעמום. הרחוב חולף מהר מדי וכבר
אני מגיע ללינקולן, וצועד בלתי נראה ליד הגדר של הקריה, מרחוק
נשמעים צופרים של מכוניות מלאות באנשים חשובים שממהרים
לעיסוקים החשובים שלהם, ומפעם לפעם עוברים מטוסים, נוסעים
בבטנם הלוויתנית מטען שחוזר מאי השפיות הפרטי שלהם, אי שם מעבר
לים, אל תוך הטירוף של היום יום.

שפיות היא מושג יחסי. אני משער שאם כולם מטורפים, אני שפוי.
אני מהרהר במחשבה כשאני נכנס למרכז עזריאלי, וחש הקלה מסויגת
כשאני לא מתעכב ליד השומר. פשוט אין לי תיק, ואני מתגלגל
במדרגות הנעות אל הקניון הריק כמעט לחלוטין.  היום הוא היום
בו אמות.

כמה דרמטי, לכאורה, כמה רגיל, הלכה למעשה. אני מת מהיום בו
נולדתי. מהיום בו קונן המוות הקטן בירכתי מוחי, והחל לעשות בי
כבשלו. מהיום בו לא עברה דקה שבה לא התייסרתי בייסורי גסיסה,
מהיום בו למדתי שאסור לי לרחם על עצמי, כי זה רק כואב יותר
ויותר.

אני מגיע אל מתחת לכיפת הזכוכית הגדולה, ונכנס למסדרון צר
שנקדח אל אחד הקירות, אל טרקלין גדול עם תמונות של העיר
מהאוויר. כמו כל דבר גם היא נראית שלווה כשהיא קפואה בזמן,
ומוצגת בפרספקטיבה הנכונה. אני מהנהן לבחורה החייכנית שבודקת
ששמי אכן מופיע ברשימה שהיא אוחזת בידה, והשומר האתיופי ממלמל
משהו אל תוך מכשיר הקשר בידו, ונכנס איתי למעלית. הוא לוחץ על
מספר 49, ואני הולך ונעשה כבד כשהמעלית מאיצה למעלה, למעלה
בערמת הזכוכית העגולה, ומתרומם מעט בתוך הנעליים כשהיא מאיטה
אל עבר יעדה. הדלת נפתחת, והשומר בלי חיוך, נותן לי להבין שזו
התחנה האחרונה. כאן אני יורד.
אני אוחז במשענת של אחד הכיסאות במסעדה שמשקיפה על העיר
מלמעלה, ומבקע את הזכוכית, משחרר רוח פרצים בתוך המקום, מחכה
לאיזו מהומה, צרחות, תכונה שתאחז במקום, אבל אני מביט אחור,
וכלום.
דממה.

מלצרית מסדרת את אחד השולחנות ליד הבר השומם , והיא אחת
הבחורות היפות ביותר שראיתי בחיי. אני יודע שהיא תוכל להציל
אותי, אני יודע שהיום לא חייב להיות היום האחרון בחיי. לרגע
, אני חושב שהיא שומעת מה אני חושב. היא מרימה את הראש שלה,
מחובר לכתפיים הדקות בחולצה השחורה על ידי צוואר ברבור ענוג
וצח, וממצמצת אלי בעיניים הגדולות החומות שלה. אני מסתכל עליה,
ומרגיש איך הלב שלי הולך ונרגע, אני מרגיש את הצרחה מאחורי
האוזניים הולכת ונעשית שקטנה יותר ויותר, ומסתכל על השפתיים
שלה המצויירות הליפסטיק כהה מתעגלות בחיוך.  היא מנידה בראשה,
וחוזרת להתעסק עם המפיות.

אני מסתובב אל החלון הפרוץ, וצועד קדימה.
בחיוך, היא נתנה לי להבין, שזו התחנה האחרונה.
כאן אני יורד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה שלא הורג
אותך, מחשל
אותך, ומה שלא
מחשל אותך מתסכל
אותך!




הדס עמיר,
בהירהור נוסף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/01 11:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכה בן-מאיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה