משום מה אני אף פעם לא שבע. ותמיד כשאני מפסיק לאכול זה בגלל
שנגמר האוכל, הכסף או שסתם אני מתחיל להשתעמם.
וכך, לא משנה עד כמה אני אהיה מפוצץ - אני לעולם לא אוכל
לשובע.
יום קיץ אחד, הרגשתי מחסור, מעין חלל מוזר שאני צריך למלא...
אז התחלתי בבליסה של חיי.
(אל תדאגו זה לא באמת)

פתחתי את המקרר והתבוננתי בקורבנותי החדשים- מצרכים מכל הסוגים
שעמדו להיות חלק ממני מאד בקרוב.
התחלתי במחלקת הירקות והפירות, הם היו הנגישים ביותר מכיוון
שלא היה צורך בפתיחה קופסאות, שטיפה, קילוף וכו'.
לאחר שנגמרו הירקות עברתי למוצרים השונים והמשונים, שהביטו בי
מן המקרר במבט מלא אימה.
הייתי רעב מדי בשביל להוציא אותם מן הקופסאות לפני האכילה, אבל
זה בסדר - טעם הפלסטיק לא היה זר לי ואמצתי אותו לחיכי כמו
השאר.

כאשר נגמר המקרר, המצב במערכת העיכול לא היה טוב כל כך...
הקיבה עמדה על סף התמוטטות עצבים, המעי גס קיבל סחרחורת,
והמעי הדק הסתכל על חבריו וחשש מהעומד לבוא.
בלא ברירה אחרת, מערכת העיכול הכריזה על מצב חירום- יש לפנות
עוד מקום בכל מחיר!
השמועה נפוצה מהר, והאיברים הפנימיים התחילו לקבל צווי פינוי
כמו מבנים לא חוקיים במגזר הערבי.
הראשון שהלך היה התוספתן, אותו בכל מקרה אף אחד לא חיבב...יכול
להיות שמצא לעצמו מפלט אי שם בכפות הרגליים.
אחריו קיבלו מכתבי פינוי הכליות והריאות- והם נעלצו להדחס אי
שם ליד בית השחי.
כך סולקו מביתם כל האיברים הפנימיים, והלב אשר קיבל פריוולגיות
ממערכת העיכול- החליט שהוא עוזב למרות הכל ועובר לגור עם חברו
מוח בפנטהאוז שלמעלה.
(המוח שהיה קאוץ פאטייטו רציני, לא התלהב מהרעיון שיהיה עוד
מישהו לריב איתו על השלט...)

בינתיים נחזור אליי...
אני הייתי באמצע משבר, כי המקרר נגמר וכן כל המתאבנים שנחו
בארונות בצד. התלבטי אם כדאי להתחיל לאכול את השיש, אבל לבסוף
הסכמתי שהוא בוודאי לא טעים.
לפתע חזרו אמא ואבא מן העבודה, ונכנסו למטבח. "שלום גיאצ'וק!
מה קורה?" שאלו שניהם וחיוך אדיוטי מרוח על פניהם.
הייתי רעב, ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר - אז לקחתי ביס
מהיד של אבא. הטעם ערב לחכי.. ותוך שניות מצאתי את עצמי נוגס
בהורי, על שמאל ועל ימין. לאחר שחיסלתי אותם, נראה כאילו המצב
בבטן משתפר, אך עדיין הייתי רעב עד דמעות.

נשמע צלצול בדלת..
פתחתי אותה בתקווה למצוא מאחוריה דאבל מק רויאל על גחלים, אך
מאחוריה עמדו כל חברי.
"איזה צירוף מקרים, כולכם ביחד.. באים לבקר אותי?" אמרתי ולא
חיכיתי לתשובה. כעבור מספר דקות לא נשאר מהם הרבה שאריות...
ולמען האמת כמעט ולא הייתי רעב, היה רק מקום קטן לקינוח. אם רק
אחד כזה היה בשטח הייתי יכול להשלים את הסעודה...

לפתע פתאום היא צצה בדלת עם חיוך מאוזן לאוזן- "מזל טוב גיא!
איך זה להיות בן 18?" שאלה אותי.
"אני לא יודע.. אני מרגיש קצת רעב.." אמרתי, ולאחר מכן בלעתי
אותה כאילו הייתה קרנף סיבירי מצוייץ.
לאחר מכן - סוף סוף הייתי שבע, ועליתי במדרגות אל חדר השינה
לתפוס איזה תנומה קלה.
בעודי עולה במדרגות, ישבו להם המוח והלב בפנטהאוז שלהם
ושוחחו-
"נראה לי שמתחיל סיינפלד עוד חמש דקות" אמר הלב אל המוח.