השמיים היו תכלכלים ונקיים.
פס ארוך של חושך חצה את הרקיע.
לפתע
במהירות
נורו מצד לצד
אל מול עיני המשתאות
עוד ועוד פסים של חושך
שחצו ללא רחמים, שתי וערב,
שסינוורו את עיני, עד שאט אט
התרגלתי אליו.
הצמחים, דעכו וגססו,
בעוד השמיים הופכים,
לפסים קטנים והולכים של תכלת
עד שנשארה תקוה אחת,
תכלכלה, בלתי מורגשת כמעט,
שסרבה להכנע לסביבתה האפלה,
וזהרה לבדה, ככל שיכלה.
לאורה יכלו הצמחים להמשיך,
להתקיים,
אם
כי
בקושי
רב.

אני,
שכיסיתי,
פוקח אותן,
ואישוניי מתרחבים,
כשעיני מביטות לשמים,
מחכות לבואה של השמש.