חלמתי שאני מת.

"תתעורר!" נדנדה לי חברה שלי, הדס, "אתה תאחר את האוטובוס,"
זה באמת העיר אותי. קמתי מהר, שפשפתי עיניים והבטתי בה, כאילו
שואל איך לעזאזל הגיע הבוקר, כשנדמה שרק לפני חמש דקות הלכנו
לישון מחובקים, מזיעים ורפויים.
"מה השעה," שאלתי אותה.
היא פערה עיניים יותר והציגה עובדה - ועולם ומלואו - "רבע
לשבע".

אה, שיט.

המוח שלי מעבד דברים לאט בבוקר. שכחתי שלוקח לי לעלות על מדים
חמש דקות, ואז צריך ללכת לתחנת-האוטובוס במשך עשר דקות,
והאוטובוס מגיע ליחידה רק אחרי 40 דקות, ואז צריך לעלות חצי
רחוב כדי להגיע ליחידה. כל זה לקח לי לפחות עוד חמש דקות. הראש
שלי כאב ממיגרנה חזקה במיוחד.

רס"ר הבסיס מחזיק מעלי פטיש חמש קילו...
"צריך לדפוק כמה בזנטים, דני". פרצוף מפחיד. מבטא תימני. גוש
שומן מאיים

קמתי מהמיטה.
"אל תשכח את הגומיות..." שמעתי את הדס אומרת, לפני שיצאתי
מהחדר. התכופפתי, סידרתי את הגומיות בנעליים וחזרתי פנימה לבית
ונישקתי אותה חזק.
"חבל שאתה במצברוח כזה דווקא כשאתה הולך," היא אמרה בקול חלש.
עשיתי את הפרצוף התחמן שלי ואמרתי "כדי שהמיגרנה תעבור אלייך,
מותק," ויצאתי מהחדר, פנים לכיוון תחנת האוטובוס במרחק.

שתי מכוניות צבאיות התנגשו לידי. אחת מהן התרסקה לתוך השנייה
בפנייה ליד חדר-האוכל ושתיהן עפו על עמוד חשמל שנפל על האדמה
לידי. כבלי החשמל פשוט נפלו משני צדדי. אם זה היה מתח גבוה -
זה היה הורג אותי על בטוח

האוטובוס אחר.
בשעה!
אני פשוט לא מאמין. יום אחד אני אמצא את המנהל של "דן", אצבע
אותו בכחול ואזרוק אותו לים, אם אני לא אצא במסע הרג מטורף
במעלה רחוב קפלן קודם. לא סתם לחזור לקריה - אלא ממש להידפק כל
הדרך, מה הקטע הזה? יש שם איזה מישהו שממש לא רוצה שאני אהיה
חייל, כנראה. חשבתי על זה כבר לא מעט זמן. קורים המון מצבים
בזמן הנסיעה שלי ליחידה כל בוקר שבגללם אני מאחר וחוטף צעקות.
בד"כ פקקים. בגלל מחסומים, בגלל תאונות. לפעמים יש גשם חזק מדי
ואני לא יכול לצאת מהבית כי המטריה נקרעה יום לפני, ונהג
האוטובוס לא עצר לי במרכז העיר, אז לא יכלתי ללכת לקנות
מטרייה, והייתי צריך ללכת מהתחנה שאחרי - רק כדי לגלות
שהחנויות כבר סגורות. ומשם הביתה זה איזה קילומטר וחצי - אז
נרטבתי. הגעתי הביתה סחוט, גיליתי ששכחתי את המפתח. מזל שהיה
את אחי בבית, שיפתח לי.

עליתי על האוטובוס והבטתי בנהג. "אתה מאחר בשעה, אתה יודע?".
הוא האדים.
"תנסה אתה לנסוע את כל הדרך לכאן עם הפקקים האלו. אתה רוצה
אולי לנהוג במקומי? חושב שתסתדר גם עם להחזיר כסף לאנשים וגם
לנהוג ולעצור בתחנות המתאימות?"
לקחתי את הפתק שהוא נתן לי עם העודף והסתובבתי לכיוון
האוטובוס

היה קר באוטובוס. היה ענן של כפור שהזדחל לרגלי, נטיפי קרח
בלטו מהתקרה וטפטפו למטה. היו שבעה נוסעים, מפוזרים באוטובוס.
עוד שניים ישבו מאחורה והחזיקו ידיים אפורות ודקות. התיישבתי
מול שלד אחד שנייה לפני שהאוטובוס קפץ והראש שלו ניתק והתגלגל
על הרצפה

הבטתי החוצה וראיתי את השתקפותי בחלון. דמעות זולגות על לחיי
בהשתקפות. הפנים מותקפות בטיפות גשם גדולות. האוטובוס עוצר.
הנהג קם וצועק לכל הנוסעים לרדת ולעבור את התאונה ברגל, ולקוות
לתפוס שם אוטובוס. הוא פותח את הדלתות והרוח הקרה מציפה את
האוטובוס ומצננת אותי מתחת למעיל הדובון. קמתי ויצאתי
מהאוטובוס לגשם. חבשתי את הדובון על הראש והתחלתי ללכת לאן שכל
האנשים הלכו. עברתי ליד האמבולנס, אחרון מכל האנשים שהלכו
לידו, שירדו איתי מהאוטובוס. הבטתי בדלתות הלבנות של האמבולנס
ופתאום הרגשתי מכה חזקה בגב ונפלתי. אלונקה עם שק שחור נפלה
לידי ומישהו צעק במבטא מזרחי כבד "תסתכל לאן שאתה הולך, חייל!"
וקילל קצת אחרי. הבחור קם וניקה את עצמו. הבחור השני שסחב איתו
את האלונקה הוריד אותה לאדמה. הבטתי ברוכסן שעל השק, שלא היה
סגור עד הסוף. מבפנים בהתה בי עין כחולה מוקפת ריסים רטובים
וקוצניים. שקעתי בכחול הזה והיה לי נראה שהוא מקרין את עצמו
מחוץ לשק. הקולות שמסביבי דעכו עד לרמה של מלמולים שכאילו
בוקעים מתוך כד סגור. פתאום יד דחפה אותי ושוב שמעתי את צופרי
המכוניות. שני הנושאים הרימו את האלונקה והכניסו אותה
לאמבולנס, ואז נסעו משם. הם לא הפעילו את הסירנה.

קמתי ממקומי
הצלחתי לקלוט פרצוף קפוא מביט אלי מבעד לחלונות האחוריים של
האמבולנס שהתרחק. טיפות זלגו על החלון.
והתחלתי ללכת לכיוון הבסיס.

"אתה יוצא לאבט"ש" אמר לי המפקד כשנכנסתי ליחידה. תהיתי איך זה
קרה, שהיום הייתי אמור לבוא לעוד יום ניקיונות רגיל ביחידה,
ופתאום אני נשלח לאיזה בסיס בסוף העולם.
"צביקה, אין לי כוח לזה," ניסיתי, אבל הוא הרים יד שעירה ביותר
ואמר "אל תנסה אפילו. ניסינו כל חייל אחר, אבל אף אחד לא יכול.
מצטער. סע לשם עכשיו באוטובוסים. תקבל את כל מה שתצטרך שם."
"כמה זמן זה?" שאלתי, גרוני חנוק כמעט. אני שונא את זה.
"שבועיים," ענה המפקד.
לקחתי נשימה עמוקה מאוד. "ואני לא יכול לחזור קודם הביתה להכין
תיק?"
"לא!" גער צביקה, "מה אתה מתבכיין לי פה? מה יש, סה"כ אבט"ש!"

נשארתי במקום. לקחתי את הדפים שקשורים לבסיס אליו אני הולך,
ויצאתי מהחדר. לא לבכות. לא לבכות. חארות כולם. יום אחד...

כל הנסיעה היתה מעורפלת בשבילי. בכל הגשם הזה מסביב ראיתי
פתאום כל-כך הרבה אורות תנועה. צהובים ואדומים וירוקים. פתאום
כולם בלטו יותר מתמיד. אני לא זוכר איך הגעתי לבסיס הזה. ישבתי
במושב ליד הנהג, שפתאום העיר אותי.
"חייל, זו לא התחנה שלך?" הוא שאל.
קמתי מהמקום והתנערתי קצת. ירדתי מהאוטובוס. פתאום שמתי לב
שאני בשולי כביש מהיר. מעבר לכביש אין מדרכה. יש הר. היה מעקה,
מהמתכתיים והמעגליים.
"תגיד," צעקתי לנהג, "אתה בטוח שזה כאן?". הוא רק הנהן, סגר את
הדלת וברח לתוך הערפל.

ערפל.
מסביבי הכל היה אפוף בערפל כבד. בהיתי לתוכו ולא הצלחתי להתרכז
בנקודה אחת. הערפל כאילו היה חי - הוא זחל לכל הכיוונים, החליק
מעלי. בקושי הצלחתי לראות את השול השני של הכביש. הכל נבלע
בתוך הערפל הנצחי הזה. כל כך הופנטתי מהענן שהייתי בו, שלא
הרגשתי שמתחיל להחשיך מסביבי. אימצתי כל קרן אור שחדרה מבעד
לערפל והאירה אותו במין אור עמום רך, מלטף זוחל לאיטו יחד עם
הערפל לכל הכיוונים. לא שמתי לב שעברה בכביש מכונית, אבל
המערבולות שהיא יצרה בערפל, עם האבק והאור יחד ממש הלהיבו
אותי. החלטתי לשבת בצד ופשוט לבהות בזה. אף-אחד לא יראה אותי
כאן, לא יפריעו לי. פשוט להיות שם, אבל אז שמתי לב שכבר אין
הרבה אור ותהיתי אם מחכים לי בבסיס שאני אמור להגיע אליו.
הרמתי את התיק מהאדמה והלכתי לצד הכביש. חיפשתי כניסה לדרך
צדדית ולא מצאתי. הלכתי עוד כמה מאות מטרים והתייאשתי. לא
הגיוני אמר לי קול בראש. הקול היה מעוות כזה, כאילו מישהו
משחק בעליות ובירידות של הצלילים העוטפים אותו. זה היה קול כמו
של רובוט. כמו בשיר של שר.
אם אמרו לך שכאן הבסיס, כאן הוא צריך להיות. אמר הקול.
"אולי סתם דפקו אותי, כרגיל?" אמרתי בקול. ממילא אין פה נפש
חיה שתשמע אותי.
לא הפעם, אמר הקול והשתתק.
"מה זאת אומרת לא הפעם?" שאלתי את הקול בראשי והסתכלתי אל מעבר
למעקה של הכביש, לכיוון אחת הגבעות. "אני לא עושה הרבה בכל
מקרה, אז גם שולחים אותי למקומות מפוברקים. זו מין מתיחת
אחד-באפריל מאוחרת שכזו?" צעקתי.
הקול לא ענה.
היה רק ערפל. היה נדמה לי שהוא מרעיש. צלילים שאני לא באמת
שומע בקעו מן הענן הענק הזה, שכיסה את כל העולם סביבי.
עליתי במעלה ההר. האדמה היתה בוצית מעט מהלחות שבאוויר
והנעליים הצבאיות שלי החלו לצבור הרבה מאוד בוץ. זה הזכיר לי
את הטירונות, כשהמון בוץ נדבק לסוליות הנעליים של כל החיילים
במחלקה והכפיל את משקל כל נעל. לקח לי שעה להיפטר מכל הבוץ
הזה. טיפסתי וטיפסתי עם התיק שלי עלי. בגדים לשבוע, מגבת,
מברשת ומשחת שיניים, כובע, שני סטים נוספים של מדים, כפכפים
ונעלי ספורט. נשמע מעט אבל זה לא, זה כבד. במיוחד בשיפוע שהיה
לעלייה הזאת.
אל תפסיק עכשיו, חזר אלי הקול הרובוטי כשהנחתי את התיק על
האדמה. יותר נכון - זרקתי אותו ביאוש. "אני בטח הולך במעגלים,"
אמרתי לקול בתקווה שיענה לי שאני לא, ושאני בדרך הנכונה לבסיס.
הוא לא ענה, אז נשכבתי על האדמה והנחתי את ראשי על התיק. רציתי
לבהות הרבה לתוך הערפל, שעכשיו, כששכבתי על האדמה, נראה מאוד
מאוד קרוב אלי, אבל מעולם לא למדתי איך להחזיק את עצמי ער,
ומיד נרדמתי.

התעוררתי כשהיה אור. הערפל נמוג לגמרי וגיליתי שאני שוכב על
גבעה אחת מני רבות שסבבו אותי. את הכביש כבר לא ראיתי. חשבתי
אולי לנסות להקשיב, אבל ידעתי ששום מכונית לא תעבור שם בעתיד
הקרוב, אז חבל לטרוח. השמיים היו מוארים באור כחול עמק שכזה,
אז הנחתי שממש מוקדם בבוקר. רוח נעימה ליטפה את פניי. מאחורי
נשמע רשרוש שמזכיר חלב שנשפך מתוך מסננת קטנה. מין רשרוש של
מים, אבל לא בתור זרם אחד, אלא בתור הרבה זרזיפים קטנים. פתאום
הרשרוש נפסק. האוויר עמד. ואז פתאום שוב נשמע הרחש מאחורי
ונעשה קריר. הבטתי לאחור ופערתי את פי בתדהמה.

כמה מטרים מאחורי, ואני ממש מתכוון לכמה מטרים אחדים, במעלה
הגבעה, מעט לפני הפסגה, ניצבה גדר רשת ממתכת. כולה
ריבועים-ריבועים. מאחוריה לא ראיתי כלום, כי הפסגה הסתירה. שוב
ריחפה לה רוח קלה והגדר התנועעה מעט ורשרשה שוב.
קמתי והרמתי את התיק שלי מהאדמה. שמתי אותו על גבי והלכתי
לגדר. נגעתי בה. היא היתה רטובה מהטל של הבוקר. ניסיתי להביט
מעל לפסגה, אבל לא הצלחתי. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, ולא
ראיתי אם בהמשך הגדר עולה לכיוון הפסגה או יורדת במורד הגבעה.
החלטתי לקחת ימינה ולעקוב אחרי הגדר. אחרי כמה דקות של הליכה
בהן הנוף לא השתנה, גיליתי פרצה בגדר. תהיתי אם כדאי לי
להיכנס. הבטתי שוב למרחק ולא ראיתי את המשך הגדר, אז החלטתי
להיכנס. הורדתי את התיק שלי וזרקתי אותו דרך החור בגדר לצד
השני ואז נכנסתי בעצמי. הלכתי עוד קצת לתוך הבסיס, ולאט-לאט
התברר לי שאני הולך בתוך בסיס מאוד קטן. משמאלי היה אוהל לשישה
אנשים ומימיני היה אוהל-12, גדול יותר. בטח המטבח. היו שם שתי
מכולות, של נשק ואוכל בטח. חוץ מזה לא ראיתי הרבה אנשים. הש"ג
היה במרחק של איזה מאה מטר ממני, אז הלכתי לשם, בתקווה למצוא
מישהו.

כצפוי, היה שם ריק. היה בוטקה קטן, שער עולה-יורד מאורך עם
פסים לבנים ואדומים לרוחבו והגדר שנמשכה משני צידי הש"ג. השומר
עצמו, כך נראה, בכלל לא נמצא כאן. הורדתי את התיק מעלי
והתיישבתי על הכסא המאובק ליד השער. נשמעו צעדים מאחורי.
הסתובבתי וראיתי חייל בוהה בי. הוא היה גבוה בערך כמוני, שיער
שחור ופצעי-בגרות על כל הפנים. היה לו גלילון ביד, והוא כיוון
אותו אלי.
גם בטירונות, כשכיוונו עלי רובה, למרות שידעתי שהוא פרוק בדוק
ונצור כבר שש-עשרה פעם באותו יום עד אותו רגע - זה עדיין היה
מאיים.
"אל תגיד לי," אמר החייל בקול צרוד מאוד, כמעט לוחש. "איבדת את
הדרך בהרים?"
"האמת שכן, אבל אמרו לי להגיע לכאן מהקריה..." אמרתי בחשש. מי
יודע אילו מטורפים נמצאים בבסיס כזה נטוש. אולי הוא פה לבדו?
אולי הוא הרג את כולם?
"אה, אתה העובד-רס"ר מהקריה. בוא, תיכנס, אני מקווה שהבאת איתך
נשק," הוא אמר "כי אין לי כוח להוציא אחד מהמכולה."
"דווקא לא נתנו לי נשק," אמרתי בטון מתנצל. הוא עיקם את האף
והתחיל ללכת. "בוא," צעק לי אחרי כמה מטרים. הרמתי את התיק
ובאתי אחריו.

קראו לו חזי. הוא היה גם בחור שנשלח לאבט"ש בבסיס הזה, כמוני.
ההבדל הוא שאני נשלחתי לשבוע וחצי, והוא בבסיס הזה כבר שלושה
חודשים, ולא בכוונה. לפי הסיפור שלו, הוא היה בסיירת מאוד
סודית, והם נשלחו למקום הזה כדי להקים בסיס סודי ולהגן עליו.
הוא בעצמו לא יודע למה שלחו אותם לשם, הוא רק יודע שלפני
חודשיים כולם נעלמו אחרי פעילות רגילה של ביטחון-שוטף מסביב
לבסיס.
"אני הייתי פה," הוא אמר לי כשהוא נובר בנשקייה, שהיתה באחת
המכולות. היה שם ריח נורא של שמן, והמון נשקים מכל הסוגים.
"באחד הסיורים שלי נקעתי את הקרסול ולא יכלתי ממש ללכת, אז
נשארתי כאן יחד עם עוד שני שומרים." הוא הוציא 16-M מקוצר ושם
אותו על חבית שמן לידו, והמשיך לנבור.
"יומיים אחרי שזה קרה הייתי באוהל וכולם יצאו לפעילות בט"ש.
המפקד שלנו, אילן, אמר לי שזה סתם עוד סיור ושהם יחזרו תוך כמה
שעות. הלכתי לישון, וכשקמתי הבנתי שהם כנראה עוד לא חזרו." הוא
הוציא גלילון ושם אותו על החבית ליד המקוצר.
"מתי הם חזרו?" שאלתי. הוא הסתובב אלי ואמר בסתמיות "הם לא."
"הם לא חזרו? אז מה עשיתם?"
"מי זה 'עשינו'?" הוא אמר כשהוא מנער קצת איזה ארגז, "שני
השומרים נעלמו גם הם, אין לי מושג מה קרה. יצאתי לבדי עם שני
נשקים החוצה מהבסיס רק כשהתחלתי להיות רעב, והבנתי שמשהו לא
בסדר..."
ואני מדמיין אותו עם סרט אדום על הראש, מבטא אוסטרי כבד, מפוצץ
סטרואידים עם שני נשקים מחוץ לבסיס, כשהדבר היחיד שיכול לפגוע
בו בחור הזה הוא, אולי, שפן.
הוא הסתובב והתחיל לטפל בשני הנשקים. הוסיף להם כל מיני תוספות
מוזרות שאני, סך-הכל ג'ובניק מושתן מהקריה, בחיים לא ראיתי.
"אני אגיד לך את האמת, דני," הוא אמר כאילו בסתמיות, "אני לא
יודע לאן הם נעלמו, אבל יש לי הרגשה לא טובה לגבי זה."
"לא חשבת אולי לשאול אותם בקשר?" שאלתי. הוא בטח עכשיו יטפח
לעצמו על המצח וישאל את עצמו איך הוא לא חשב על זה קודם.
חיילים קרביים כאלה מטומטמים.
"הקשר לא עובד," הוא אמר והושיט לי את הנשק המשופר. ידית
אחיזה, קנה ומראה חיצוני כללי של M-16. "המכלול של גליל. יש לך
קלצ'ניקוב במסווה של נשק פחות טוב ממנו. טווח לא ידוע, אבל
אולי תוכל להתמקצע פה בלצלוף בציפורים - שיהיה לנו משהו
לאכול."
זה לא נראה לי בכלל.
"תגיד," אמרתי לו, "אתה לא חושב שאולי כדאי שנלך מכאן?". הוא
הרים את מבטו אלי מהר ועיניו כאילו ירו ברקים לכיווני.
"אתה לא יודע כלום," אמר לי ויצא מהנשקייה. "נו, צא החוצה, אני
רוצה לנעול. או שאתה רוצה להתקיים משמן רובים כל שאר החיים
שלך?"
יצאתי החוצה. אור עמום מבעד לערפל שהספיק להתאסף מעל הבסיס
הקטן של חזי. גיחכתי. "יאללה... עוד שבוע וחצי למנאייאק."
חזי סגר את הדלת הכבדה של המכולה ששימשה כנשקייה ונעל אותה עם
מנעול רב-בריח חלוד וכבד. את צרור המפתחות שלו שם בכיס השמאלי
של המכנסיים. הוא הסתכל למעלה ואמר "בוא, אני אראה לך את השבוע
וחצי הזה שלך."

עקבתי אחריו מסביב למכולה. היתה שם פרצה נוספת בגדר. בגדר הזו
יש חורים כמו בגבינה בולגרית, איך לעזאזל אפשר לשמור, על
השפיות, אם לא על הבסיס. המשכנו ללכת מחוץ לבסיס לעבר גבעה.
מעבר לכיפה שלה נראה שיש חושך. הסתכלתי על השעון שלי. 11:15
בבוקר, לא הגיוני הצל הזה. המשכנו לטפס וחזי לא אמר מילה על
המקום שאליו אנחנו הולכים. כבר היינו בתוך ערפל כבד אחרי
שעברנו את הכיפה, ובקושי ראיתי אותו. פתאום נשמע מכיוונו הכללי
רעש מתכתי. "תיזהר, יש כאן מדרגות," הוא אמר לי והתחיל לטפס
בהן, וזה נראה כאילו הוא עף באוויר. כלומר, עולה במדרגות
באוויר. הגעתי למדרגות והסתכלתי למעלה וזיהיתי צורה של מגדל
שמירה. באמצע שום-מקום, כמעט סוף-העולם, יש מגדל שמירה.
כשטיפסתי במדרגות הנחתי שחזי בנה את המגדל בעצמו בגלל כל
הברגים הלא-מחוזקים שהיו בדפנות החיצוניות שלו. נראה כאילו הוא
דפק אותם עם פטיש במקום להבריג אותם. נכנסתי למגדל, הוא היה
מקורה וחשוך מאוד. היו זוגות של חלונות גדולים מארבעת
כיווני-האוויר, אבל נשארה מהם רק המסגרת, חוץ מחלון אחד,
קדמי.

קלאנק

חזי כיוון עלי את הנשק שלו ישר לפנים. לא זזתי. הוא בטח מטורף
לחלוטין, חשבתי לעצמי. אני עוד אמות פה ורק בגלל שאיזה רס"ר
אידיוט החליט לשלוח אותי

בום

הוא ירה אל מחוץ לחלון הפתוח הקדמי. הירייה נשמעה כמו תוף מתכת
שנופל על סלע גדול. עיניו של חזי נפערו ופעם ראשונה ראיתי אותו
מחייך. חיוך מטורף.
"שמעת את זה?" הוא שאל בקול חלש אך חזק באותה צורה.
"כן," כמעט צעקתי עליו "זה היה לי ממש בתוך האוז..." וחזי תפס
אותי בשתי הכתפיים וניער אותי כשהוא מקרב את פניו לשלי וצעק
"לא שמעת! תקשיב עכשיו טוב!".
הוא הרים את הנשק שלו, טען, העביר את הנצרה לאוטומט וירה צרור
מהיר מהחלון.
עכשיו שמעתי את זה.
ריק. ואקום של צלילים. לא שמתי לב לזה מקודם אבל כשהוא ירה..
הירייה לא הדהדה. לא נשמע קול של פילוח כדור את האוויר, רק מכה
חזקה. הבטתי לכיוון שאליו הוא ירה, לתוך הערפל. היה חשוך מאוד
בפנים, אבל התאמצתי. לא היה קול חוץ מהנשימות הכבדות שלי,
והרגועות של חזי. לאט-לאט גם הנשימות שלו נעלמו ושמעתי רק את
עצמי. מתוך הערפל בקע לפתע ענן של חושך, האפיל את הכל מולי
ונעצר כשהוא דומה לענן רגיל שאפשר לראות כל יום בשמיים. הערפל
התפזר.


עמדתי מול כלום. האדמה מתחת למגדל המשיכה ממנו והלאה עוד כמה
מאות מטרים ונפסקה. היא נפסקה בחלל ריק עצום. שחור לגמרי. מין
סוג של חלל-חיצון. אבל היה בו משהו שונה. הבטתי לתוכו ואימצתי
את כל החושים שלי ואני חושב ששמעתי. שמעתי את עצמי אומר "ממש
סוף העולם" והקול נדם כלעומת שבא. הוא היה מהיר וקצר. ניסיתי
להתאמץ עוד, אבל לא שמעתי כלום. הרגשתי כל-כך עצוב פתאום. איך
זה שאני עומד כאן לבדי מול הכלום הגדול הזה, הוא לא מסמל כלום
בשבילי ולמרות זאת אני מרגיש עצוב. נשמע רחש מתוך הכלום. הבטתי
מסביבי וחזי לא היה. העיניים שלי התחילו להתרוצץ ימינה ושמאלה.
שמעתי את הלחש מתגבר וקלטתי את קול הרובוט אומר את המילה
עכשיו. עכשיו. ואז הגיחה צעקה מלמטה. הבטתי למטה ולא ראיתי את
האדמה יותר. היה רק ערפל מסביב. פתאום נעשה לי קר. הצעקה
המשיכה והתגברה, נעשית בלתי-נסבלת. שמעתי כאילו המוני אנשים
צועקים מתוך השחור הזה ביחד, בקולות גבוהים ונמוכים כאחד,
לחלקם היה קול מעוות, מלוכלך. איזה רעש. סתמתי את אוזניי חזק
עם כפות הידיים והצעקה רק המשיכה להתגבר, והרגשתי כבר כאילו
היא מחלחלת לי לתוך העצמות, והכל התחיל לרעוד. המגדל כולו נרעד
ונשמע רעש נורא של עיקום של ברזל, ואז היתה מכה חזקה והכל
התהפך. נפלתי לצד והחזקתי במעקה של המגדל. הצעקה הנוראה יחד עם
רעש בלתי-מוסבר של רוח התהפכו לי במוח יחד. זה כל-כך כאב
באוזן. הרגשתי איך זה מרעיד לי את הקיבה. המשכתי ליפול יחד עם
המגדל, ולא ידעתי לאן. הורדתי את הנשק שלי מעלי והכנסתי אליו
מחסנית. טענתי אותו וכיוונתי לראש של עצמי. "די!" צעקתי,
"תפסיקו!" אבל הקולות לא פסקו מלצעוק ולצווח מתוך החושך האיום
שעטף אותי פתאום, מתקיף אותי מכל כיוון. ואז המגדל פגע במשהו,
קפץ במקומו, ואני עפתי לתוך אחד החלונות, שמעתי ירייה חזקה,
והרעש המשיך להדהד לי בראש, ואז היה כאב חד מנשוא ולא הרגשתי
יותר כלום.

עמדתי במקום והבטתי פנימה, אולי החוצה, בעצם. הכל נראה כל-כך
שליו ונעים מכאן. את המגדל של הקריה אפילו היה אפשר לראות
מאיפה שעמדתי. לידי עבר זנב של ניצוצות כסופים במין "וווש"
נחמד שכזה. לא מאלו שמרעישים מאוד בסרטים, הוא היה וווש נחמד.
התיישבתי על גג המגדל ולידי התגלגל כדור של רובה. הקצה שלו היה
מפוצץ לבפנים. הרמתי אותו והסתכלתי דרכו לצד ימין.
"יש מלא כאלה," אמר לי הבחור עם כלב-הגישוש. "מוצאים אותם בכל
מקום בריק," הוא העיף את מבטו לארץ. "יפה, לא? אומרים שאותו
הדבר יקרה גם כאן עוד כמה זמן."
מה יקרה?
"צעקה כזו, ואז..." הוא הפסיק ונשם עמוקות, "לא יודע מה אז. או
שנחזור או," הוא התיישב ליד הכלב שלו וליטף אותו. לאחר שעה קלה
הרים את ראשו אלי ואמר "או שייגמר."
הפניתי את מבטי ממנו חזרה לארץ. ואני צף לי בריק השחור הזה על
מגדל-השמירה. אני מניח שאני לעולם לא אבין איפה אני נמצא ומה
קרה. זה זר ומשונה מדי. אין כלום חוץ מכמה מהיחידה של חזי.
מעניין אם חזי יגלה את סוף העולם פעם.
חייכתי כשהסתכלתי לכיוון הבית של הדס. אי אפשר להתקרב לארץ,
אמרו לי. כנראה שהם צודקים. אמרו לי פעם שאי-אפשר למות וגם זה
הסתבר כנכון. אנחנו כולנו לא מתים, רק ממלאים את הריק שמסביבנו
בשביל אנשים אחרים. אין למה להתעורר אפילו. אני נמצא איפה שאני
נמצא בכל מקרה, רק שעכשיו אני מסביב להכל, ולא להפך. אולי
עכשיו, כשאני עצמי בכל המובנים סוף-סוף, אני אוכל להיות.
פשוט... להיות.