אני הולכת ברחוב מצחקקת ביני לבין עצמי. איך לספר להדר על
התלתל? איך לספר על הקווצת שיער שמונחת לי ככה באמצע החיים בין
האוזן למצח? איך להסביר לה שדווקא הדבר הזה גרם לי פתאום להבין
את משמעות החיים? אני הולכת ומבינה את החיים קצת יותר. בקווצה
אחת יותר. כל אדם שעובר לוטש בי מבט עמוק כמנסה לפענח את תלתלי
שהתיישר. אני קולטת כמה מבטים. מבטים חושבים, כבסגנון- "המממ,
זה אומר שיש בה יותר ממה שנראה לעין". או- "וואלה, גם לי בא
כזה!" או אפילו סתם מבט של- "די, זה מכוער!" אבל איך להסביר
לאנשים שזה גורם לי להרגיש מיוחדת? תראו לי עוד מישהו ברחוב עם
תלתל מיושר כמו שלי! לא מצאתם, הא? זהו, עכשיו אני מיוחדת
סופית.
                                       

בין כל זה הייתי צריכה לתפוס קצב. הרי היום אני רוצה לפגוש
אותן, לא? אבל הבטחתי לעצמי שאני אתפוס קצב רק אחרי שאפגוש אדם
שאני מכירה. איך לא לפגוש מישהו במרכז העיר, במרכז החופש
הגדול? בין לבין עוברים עליי ניתוחים נפשיים שחדשים לי למדיי.
אני מסתכלת על תנועת הרחוב הזורמת כמחזה שונה, סוער, ולבי נפעם
בכל פעם שחיים חדשים עוברים לי ליד התלתל. באמצע כל זה...
שניה... הנה יוני! מרוב התרגשות ויציאה מהמחשבות האלה פשוט
יצאה לי שאגת "יוני!" מזייפת למדיי. פאדיחות. שטויות.
כאילו הדברים המפגרים האלה באמת יפריעו לי אי פעם.
הוא עוצר, נוסע בפינוק באיטיות בכביש ומגיע אליי. אנחנו
מחליפים כמה מילים והוא נוסע. כאילו באמת משנה העובדה שאני
מכירה אותו. מה מונע בעדי בעצם להכיר את אחי החתיך מתל אביב?
אולי מבחינה ביולוגית לא, אבל בימינו... מי בכלל חושב על
ביולוגיה?
אז הכל עניין של מסגרת... טוב, אני מרוצה לפחות שפגשתי מכר.
ווואו, פגשתי מכר! כיף לי עכשיו, מצב רוח טוב. שוב אני מצחקקת,
למרות שכבר לגמרי התייבש לי הקרם מהתלתל. אני מביטה קדימה
וכמעט נופלת מרוב צחוק (למען האמת, אין לי מושג למה).
"מה קורה, מעין?" קורא אליי בעל החולצה הכחולה. אח של יוני.
"מתן, מה קורה?" יאללה עוד שיחה מקוצרת. הוא מביט בתמונות
שלקחתי מחנות הצילום, צוחק מדיי פעם, ובורח לדרכו.
ממתי נהיינו כ"כ עסוקים? או שסתם בא לנו להרגיש חשובים?
זהו, משם כבר בערך התחיל יום רגיל. התלתל הוסט אחורה, ואנשים
חזרו להיות רגילים. משב רוח קליל קידם את פניי המאירות ושבתי
להיות עסוקה.