הוא התלבש יפה, התגלח, הסתרק כאילו הלך לחתונה או לדייט עם
אישה, הוא הקפיד על כל פרט ופרט. הוא התאים גרביים למכנסיים
לחולצה. הוא נראה מושלם. כל הדרך הוא עבד על הביטחון העצמי שלו
ועל כל הדברים החשובים שהוא צריך לשאול, כמו כמה התשלום והאם
הם משלמים נסיעות, וכל שאר הדברים שאדם צריך לשאול כאשר הוא
ניגש לראיון עבודה. הוא מגיע לכתובת המשרד, עלה במדרגות כאשר
הוא מגיע למשרד הנכון אומרת לו הפקידה לחכות הוא מחכה שם זמן
רב, במהלך ההמתנה עולות בראשו מחשבות רבות על הראיון וספקות
רבות בקשר לראיון ולעבודה ותהיות על החיים בכלל, וכל הביטחון
שהיה לו קודם מתפוגג עם כל דקה שעוברת. לאחר כחצי שעה קוראת לו
הפקידה להיכנס הוא נכנס מתיישב על הכיסא אומר שלום. הם משוחחים
זמן לא רב עד שבסוף השיחה המראיין אומר לו, שלצערו אין הוא
מתאים לעבודה בחברה ושאם הם יצטרכו עובד בכישורים כמו שלו אז
הם יצרו איתו קשר.
הוא חזר הביתה שבור יותר מתמיד, הוא כבר הפסיק לספור את כל
הראיונות עבודה שהוא  לא התקבל. הוא הלך שבור עצוב ועצבני,
הזעם עלה לו לראש והוא לא יכל לשלוט במחשבותיו. הוא הלך
במהירות ברחובות תל אביב עד שהיגע לרחוב צר שבדיוק חנתה שם
VOLVO חדשה לגמרי, מבריקה. וממנה יצא איש שנראה חשוב עם חליפה
שחורה עם עניבה, תיק ג'יימס בונד. הוא עמד והסתכל עליו ולפתע
בכוח פנימי שאולי הוא היה, נשלט ואולי הוא לא, הוא התנפל על
האיש החשוב שיצא מה VOLVO והחל לחנוק אותו עד שהאיש היה מוטל
מת לרגליו. הוא הביט נחרד על מה שעולל, והחל ללכת משם במהירות.
ככל שעבר הזמן והאיש החל לחשוב על מה שעשה הוא הרגיש סוג של
הנאה, סוג של פורקן, סוג של נקמה, ואז נפל האסימון הוא הבין
שהוא הרג משהו וכדאי שיסתתר. הוא לא ידע אם ראו אותו אנשים
אחרים שעלולים להפליל אותו הוא  קיווה שלא, ולכן הוא החליט
להמשיך את חייו כרגיל עד שיתפסו אותו אם בכלל.
במשך השבעות שעברו לאחר הרצח המשיך האיש לנסות להתקבל לכל מיני
עבודות ללא הצלחה. ולאחר כל כישלון הוא רצח מישהו שנראה חשוב
עם כסף. השני היה משהו שבדיוק סגר משרד עורכי דין. השלישי היה
איזה משהו שיצא מחברת היי- טק, ונראה די מצליח. ולאט לאט הוא
החל להשתכלל ולעקוב אחרי אנשים ולתכנן את הקורבנות הבאים. הוא
נעשה אובססיבי לגבי הרציחות ולאט לאט רצח אנשים חשובים יותר
ויותר בקהילת אנשי העסקים.
הרצח הבא שהוא תכנן היה מנכ"ל של חברה גדולה, איזה מישהו שעושה
ארבע מאות אלף שקל בחודש, הוא ידע עליו הכל. איפה הוא גר מה
הוא אוכל ואיפה? מתי הוא לבד? ואיך אפשר להיכנס למשרד שלו? הכל
היה מוכן הוא כבר חיכה להיכשל בראיון העבודה הקרוב בכדי
שהמנכ"ל הזה ישלם את מחיר הכישלון שלו .
הראיון התבצע כמתוכנן באותו יום בצהרים הוא היגע לראיון
כהרגלו מצוחצח מגולח, לבוש יפה ומסוגנן, הוא שוב חיכה את הזמן
עד שפקידה קראה לו להיכנס, כן, והוא שוב דיבר עם המראיין בתוך
המשרד. הוא לא תיאר לעצמו שמשהו מסוג זה יכול לקראת. או בכלל
באותו זמן זה נראה דמיוני למדי. מה שהלך לקראת שינה את האיש.
בסוף הראיון האיש כבר חיכה לתשובה השלילית אבל המראיין אמר לו
"אתה האיש שחיפשנו התקבלת לעבודה מתי אתה חושב שתוכל להתחיל
?". האיש ענה לו בבלבול ביום ראשון. הרי היה זה יום חמישי והוא
רצה את סוף השבוע לעכל את מה שקרה לו. הם נפרדו לשלום.
בדרך לביתו האיש הרגיש אכזבה גדולה כי הרי הוא כבר תכנן את
הרצח של אותו מנכ"ל. לא חבל על התכנון וההשקעה. אבל הוא לא
נכשל בראיון העבודה, יש לו עבודה, הוא יצא מהמצב הרע שלו והוא
יתחיל להרוויח כסף ומי יודע אולי הוא יתקדם בעבודה עד שיגיע
להיות מנכ"ל גדול. ואז משהו מחוסר עבודה שאף אחד לא רוצה יבוא
ויהרוג אותו על זה שהוא מצליח ומרוויח הרבה כסף והוא לא.
מחשבה זו זעזעה את האיש. לא בגלל שירצחו אותו בסוף אלא המחשבה
בלהיות חלק מאותה חברה שהוא כל כך שונא, שהוא כל כך מתעב,
מאותה חברה שהוא פיתח רמה כזו של שנאה. הוא תמיד הסכל עליהם
במבט זועם שאומר אתם אוכלי השמנת שעושקים אותנו, אתם אלא
שגורמים למצב שלי להיות רע, אתם לא נותנים לי עבודה ואתם
הורסים את החברה. הוא היה אובד עצות, מצד אחד סוג של חלום
התגשם ומצד שני הוא סתר את עולמו הפנימי והוא הולך להצטרף לדבר
שהוא כל כך סולד ממנו. ובעודו חושב ומנסה ליישב את הקונפליקט
הגיע אליו דחף שאולי הוא נשלט ואולי הוא לא גרם לו לעלות לקומה
האחרונה בעזראלי ולקפץ משם אל מותו.