הברז דלף כל הלילה. בדממה של הבית האפל היא יכלה לשמוע את
הטיפות הנופלות ביתר בהירות, צליל מונוטוני שיצר אפקט של עינוי
סיני, דופק בתוך ראשה, לא מניח לה לישון. כל הלילה.
בשעה חמש לפנות בוקר היא הסתובבה להביט בצדה הריק של המיטה,
הצד שהוא היה אמור לישון בו, אבל הוא כנראה כבר לא יישן. היא
התגעגעה אליו נורא, בייחוד עכשיו, בדיוק כשהיא לא זכרה איפה
הוא הניח את המפתח השוודי בפעם האחרונה שהברז דלף.
"בוא נחליף את הברז" היא היתה מתחננת, והוא היה מבטל את
בקשותיה בקול תקיף, נחוש בדעתו לתקן את הבעיה לבד ולחסוך בכסף.
לא משנה שתמיד הברז היה מתחיל לדלוף שוב בשלב מסויים, הוא היה
הרבה יותר מדי גאה בשביל לתת לברז לנצח אותו, כי זה רק ברז,
והוא אדם. "אידיוט", היא מלמלה מבין הדמעות, והלכה לחדר
האמבטיה לנסות ולתקן את הברז בעצמה. לא היה אכפת לה שהיא לא
מוצאת את השוודי, היא היתה חייבת לשים לזה סוף. היא היתה חייבת
לישון, לשכוח, לברוח ממנו, מהברז, מהצרות והמחשבות שלא נתנו לה
מנוח.
היא תפסה את הברז בשתי ידיה, ומשכה אותו בכוח. לא היה אכפת לה
שככה בטח לא מתקנים ברז, היא היתה עצבנית ומתוסכלת מכדי לחשוב
בבהירות.
בשאגת זעם נוראה היא עקרה את הברז ממקומו, נותנת לו לעוף מתוך
ידיה בכוח ההדף ולהתנגש בקיר האמבטיה, שובר את הקרמיקה. זרם
חזק של מים פרץ מאיפה שהיה עד לפני רגעים ספורים הברז, מציף את
חדר האמבטיה הקטן.

אחרי שהשרברב הלך, היא התיישבה על שטיחון האמבטיה הורוד, הספוג
במים, ובכתה. ברז חדש היה, אבל הוא לא היה, וכל הסבונים הקטנים
והחמודים בצבעי הפסטל שהניחה על השיש באמבטיה לקישוט, לריח
טוב, נמסו במים ואיבדו את צורתם. החתלתולים, הארנבונים,
הלבבות, הכוכבים, המלאכים, כל הסבונים הקטנים שלה נמסו. היא
לקחה אותם והניחה אותם על שטיחון האמבטיה הרטוב לצדה, מביטה
במה שנשאר מכל אחד ואחד מהם, בכיה מתחזק עם כל דמות יפה
שנחרבה. היא הגיע לסבון האחרון, ונעצרה. נשימתה נעתקה לרגעים
מספר, ואחרי שהצליחה למחות את הדמעות שהציפו את עיניה והפריעו
לה לראות בבהירות היא הצליחה לראות שאכן, היא לא דמיינה: רק
הסבון האדום בוהק בצורת לב, זה שהוא נתן לה ביום האוהבים של
השנה הקודמת, נשאר בצורתו המקורית ולא נהרס אפילו קצת.

היא נשכבה על השטיחון הורוד והרטוב ומיררה בבכי, הסבון האדום
בין כפות ידיה, מוצמד לליבה. "כל הגברים בני זונות", מלמלה
בקול שבור, "דווקא כשהברז דולף- הם עוזבים".