[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כב די
/
קונספירציה

נטע טלמון: "איזה יופי, אני קמה בעשרה לשמונה מחר :))"
כב די: "איזה יופי, אני קמה באחת מחר :))"
נטע טלמון: "אני שונאת אותך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
נטע טלמון: "אהה, כן שכחתי =)"
כב די: "בטח שכחת, תודי שאת שונאת אותי!"
נטע טלמון: "עלית עליי =)"
כב די: "אז למה את חברה שלי?"
נטע טלמון: "זה הכל קונספירציה אחת גדולה, אסור לי לספר לך"

זאת הייתה השיחה הוירטואלית הרגילה שלי ושל נטע. אני ירדתי
עליה, על כך שהיא צריכה ללמוד ולקום לבית- הספר, היא כעסה עליי
שאני משוויצה בזה שאני כבר סיימתי את שתים עשרה שנות לימודיי
ושתינו היינו מחויכות עד עמקי מקלדתנו.
אבל אחרי שהבחנתי בחזרה רבה מדי על המילה "קונספירציה" בשיחות
שלנו, התחלתי לחשוש. נכון שהיה מקרה אחד בו הקונספירציה הועלתה
דווקא נגד נטע, אבל שתינו ידענו שאין בכך דבר. לעומת זאת,
קונספירציה נגדי עלתה בערך בכל שיחה שניה. נתון מדאיג בהחלט
לילדה פרנואידית שכמוני.
כשדיברתי עם דנה באותו היום בטלפון ושאלתי אותה אם היא שמעה על
איזו שהיא קונספירציה או אולי סתם התארגנות נגדי, היא ענתה לי
"כב די, תשתקי."
אני רגילה שאנשים אומרים לי את המשפט הזה הרבה. עכשיו כשאני
חושבת על זה אני מגיעה למסקנה שאני לא בן אדם שמדבר הרבה, את
זה יכול להגיד כל מי שמכיר אותי ובכל זאת אומרים לי את זה
המון, אז אני שותקת. גם הפעם, כשדנה אמרה לי לשתוק- שתקתי.
כשסיימנו לדבר הלכתי לישון והמחשבה האחרונה שהתרוצצה לי בראש
הייתה "ומה אם באמת יש נגדי קונספירציה כלל עולמית?"
במשך כל הלילה חלמתי חלום אחד שחזר על עצמו כמה פעמים. בחלום
ישבתי בחדר שלי, על המיטה, שומעת מוזיקה בפול ווליום כהרגלי
וקראתי ספר. פתאום צלצל הפלאפון וגבר זר שאל אותי איך קוראים
לי. "את מי אתה רוצה?" עניתי בפחד.
"אותך" הוא מתחיל לצחוק. אני מנתקת מייד ועוד פעם הפלאפון
מצלצל ואישה מבקשת את כב די.
"מדברת" אני עונה. "מי זאת?"
"מה זה משנה? תברחי, אני מייעצת לך. פשוט תברחי." אמרה
וניתקה.
אחרי שרשרת החלומות הזהים האלה התעוררתי מבועתת כולי, זיעה קרה
מכסה את מצחי, כמו אחרי כל סיוט טוב, ידיי רועדות ושיני נוקשות
בחוזקה. אני מתעבת חלומות כאלה. אני מתעבת עוד יותר את העובדה
שאני זוכרת אותם.
החלטתי לא להיבהל, בסך הכל כמה סיוטים שחוזרים על עצמם
במחזוריות מבהילה בלי שינוי קל שבקלים בעלילה. הרי ידוע
שלחלומות אין שום משמעות. ניסיתי לשכנע את עצמי בצורה די
פתטית, למען האמת. התכופפתי אל עבר השלט ובאותה הזדמנות גם
הרמתי את הספר ששכב על הרצפה, סימניה קטנה בתוך ארבע מאות ואחת
דפיו. מספר מצחיק, חשבתי לעצמי, ארבע מאות ואחת. לא יכלו
להוריד דף...? הדלקתי את מערכת הסטריאו שלי, הנחתי את השלט
ופתחתי את הספר בעמוד שהתחלתי לקרוא לפני שנרדמתי. כשצלצל
הפלאפון שלי פחדתי לענות. קרבתי אותו אליי וראיתי "יפית
פלאפון". נשמתי לרווחה ועניתי.
"היי! מה קורה, מתוקה?"
"הכל סבבה, היו לי כמה חלומות מוזרים, אבל לא משהו רציני."
"תקשיבי לי טוב, כב, אין לי ממש זמן לדבר, רק רציתי להזהיר
אותך." היא אמרה במהירות.
"להזהיר אותי ממה?" שאלתי אותה, כשהלב שלי דופק חזק יותר
ויותר.
"אני לא יכולה להגיד את זה, פה, בפלאפון, אבל פשוט תיזהרי."
היא לחשה וניתקה.
"אני אשתדל..." מלמלתי אל תוך מכשיר הקרינה הסלולרי, יודעת
שהסיכוי היחיד שתדע שאמרתי את המילים הללו היא אם הטלפתיה שלנו
השתפרה מאז הפעם האחרונה שניסינו ללא הצלחה לנחש את המחשבות,
אחת של השניה.

קמתי מהמיטה והלכתי למחשב, פתחתי את רשימת האייסיקיו שלי ולא
היה אף אחד און ליין. זה לא קרה אף פעם. הפחדים שלי רק
התגברו.
כשצלצל הפלאפון שוב, צבטתי את עצמי, לבדוק שאין סיכוי שאני
חולמת. הכאב היה חד מכדי להיות חלומי. "מספר חסום". אוף, אני
מתעבת מספרים חסומים. הם מכריחים אותי לחשוב ולהיות זהירה
במילותיי.
"היי" עניתי בקול מפוחד. הרגשתי את המעיים שלי קופצים על הקיבה
ואת הקיבה שלי, מצידה, מתערבלת ברעש גדול.
"מה קורה?" הדמות שאלה מעברו השני של הקו.
"מי את?" עניתי לה.
"זה לא משנה עכשיו!" היא כמעט צעקה. "ניפגש בתחנה המרכזית בתל-
אביב, ליד מודיעין דן..." היא אמרה בשקט, עד שכמעט לא הצלחתי
לשמוע בעצמי.
"למה את לוחשת?" לחשתי.
"כב די, תשתקי ובואי כבר" היא אמרה וניתקה.
התלבשתי מהר ובדקתי שיש לי כרטיסיה עם ניקובים, לקחתי את
הפלאפון איתי וצעקתי "יצאתי!" אל תוך החלל הענק שמתיימר להיות
הבית שלי. לא חיכיתי לתשובה, יצאתי ונעלתי את הדלת אחריי.
כל הדרך תהיתי מה לעזאזל קורה בחיים שלי ושמעתי מוזיקה רועשת
בווקמן הישן והטוב שלי. שילוב מושלם לכל הדעות.  
כשהגעתי לתחנה המרכזית החדשה, פתחתי את התיק תוך כדי ריצה, כדי
להגיע כמה שיותר מהר. השומר, כמובן, לקח את הזמן ובדק כל דבר
קטנטן. נתתי לו את מבט ה"אני ממש ממהרת!" שלי והוא שלח אליי
חזרה את מבט ה"לא ממש אכפת לי...?" שלו. זה נגמר ונכנסתי
פנימה. כל מיני אנשים קפצו עליי בבת אחת, דוחפים לי ליד
כרטיסים עם הנחות למוצרים גנובים. הלכתי במהירות אל עבר עמדת
המודיעין ועמדתי. חיכיתי למישהו.
"פסססססססט... כב די..." מישהו לחש מהמדרגות שמאחוריי.
הסתובבתי מהר וראיתי רק צללית. התקדמתי אליה והיא ירדה במדרגות
והתרחקה. התקדמתי מהר ככל שיכולתי והדמות רק התרחקה.
"תעצרי!" צעקתי והיא נעצרה. היא הסתובבה אליי וחיכתה. הגעתי
בריצה ונעמדתי מולה. הצלחתי לראות רק את עיניה, כיוון שבקומה
השלישית, בה עמדנו, אין חנויות בחלק הזה ולכן גם אין אור. לא
זיהיתי אותה, רק ראיתי שיש לה שיער ארוך.
"מי את?" שאלתי בתוקפנות.
"זה לא משנה, כב די. את רק צריכה לדעת שהם באים נגדך ואת צריכה
לברוח. לברוח הכי מהר שאת יכולה. השיחה הזאת לא התקיימה ולא
ראית אותי מעולם." היא אמרה והתחילה ללכת.
"באמת לא ראיתי אותך, היה חושך..." גיחכתי... פתאום צעקה מהצד
השני של הקומה פילחה את הדממה- "הנה היא!"
הסתובבתי אחורה בתדהמה וראיתי חבורה של גברים בחליפות רצים
לכיווני. בכל סיטואציה אחרת הייתי פורשת ידיים ותופסת כמה שאני
יכולה, אבל כיוון שהייתי בסיטואציה בכלל לא נעימה, החלטתי
שעדיף להתחיל לרוץ וכמה שיותר מהר- יותר טוב.
רצתי ורצתי, הפלתי אנשים וחבילות קטורת מדוכן או שניים ויצאתי
החוצה. המשכתי לרוץ עד שלא הצלחתי לנשום. עצרתי לרגע והשתעלתי
חזק, מנסה להסדיר את נשימתי. ברגע שהרגשתי שנכנס לי קצת אוויר
לריאות המשכתי לרוץ בין הסמטאות וכל דקה בערך סובבתי את הראש
לבדוק אם הם עדיין מאחוריי. הם הצליחו להדביק אותי, לא משנה
כמה מהר רצתי. כשסובבתי את הראש בפעם העשירית בערך שמתי לב
שהקבוצה קטנה בחצי פחות או יותר. כשהחזרתי את ראשי קדימה
נתקלתי בקבוצת הגברים לבושי החליפות, סובבתי את הראש שוב
והבנתי שאין לי לאן לברוח. הם תפסו אותי בכוח, שמו לי אזיקים
על הידיים ועל הרגליים ושמו לי מטלית בתוך הפה, לא יכולתי
לעשות דבר. הם הכניסו אותי לתוך מכונית שחורה עם חלונות שחורים
ואטומים.
כשהוציאו אותי, ממצמצת בעיניי בגלל הבדלי האור, ניסיתי עוד
להיאבק קצת אבל זה לא עזר. הם הכניסו אותי לתוך בניין קטן,
מקישים מספר סודי בכניסה. בבניין היו כמה דירות קטנות ודחפו
אותי לתוך חדר צדדי, קטן עוד יותר. הושיבו אותי על כיסא ויצאו,
נועלים אחריהם את הדלת השחורה.
ניסיתי להוריד את האזיקים מהידיים, כמו בסרטי האקשן האלה
שהבחור מתאהב בבחורה ומציל אותה בסוף. לא הצלחתי.  
גבר צעיר, בערך בן עשרים וחמש נכנס לחדר, הוריד לי את האזיקים
מהידיים והרגליים, את הסמרטוט מהפה, לקח כיסא והתיישב מולי.
"אז אני מבין שאת כבר יודעת" הוא אמר בסמכותיות ותהיתי לעצמי
כמה סמכות יכולה להיות לגבר בן עשרים וחמש.
"יודעת מה?" שאלתי. באמת לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
"על הקונספירציה נגדך" הוא ענה.
"אה... לא ידעתי... שיערתי. אבל עכשיו כשאתה אומר את זה
במפורש, זה באמת נשמע הגיוני." אמרתי וחייכתי.
"מה...?" הוא הובך קצת.
"זה בסדר, ידעתי, קצת צחקתי עלייך. גם לא היית צריך לשלוח את
כל החיילים האלה, הייתי מגיעה לפה לבד באיזה שהוא שלב." צחקתי
לעצמי. "אבל, למה?" שאלתי.
"מה זאת אומרת 'למה?', בשביל הכיף, בעיקר. די משעמם לנו בזמן
האחרון. התחלנו עם יגאל עמיר ויצחק רבין- יצא ספר. המשכנו
לאריק ובנץ- נפתחו כמה אתרי אינטרנט. אז את נבחרת במדגם אקראי
במיוחד." הוא ענה בפשטות.
"טוב, תראי, עכשיו יש לנו שתי אפשרויות." הוא אמר ושתק שתיקה
ארוכה. הרמתי גבה וסימנתי לו שימשיך לדבר. "אחת-" הוא המשיך
"היא להרוג אותך. אי אפשר להשאיר אותך בחיים אחרי שאת עולה על
קונספירציה. שימי לב- רבין נרצח, רחוב סומסום ירד מהמרקע."
חייכתי חיוך רחב.
"שתיים- שתפי איתנו פעולה." המשכתי לחייך. אני מפעילה
קונספירציה. נשמע נחמד למדי. מצד שני- למות. לא צריך שום דבר
אחר.
"טוב, החלטתי. אני רוצה למות." אמרתי בהחלטיות. הוא לא נראה
כאילו הוא מופתע מההחלטה.
"ידענו. אבל כרגע זו הבעיה שלך, כי כבר ייעדנו לך קונספירציה."
הוא אמר וחייך חיוך גדול, חושף שיניים לבנות במיוחד.
"אבל... אבל... אני רוצה למות. אתם ההזדמנות היחידה שלי למות
ושלא יאשימו אותי בזה!" כמעט בכיתי כשאמרתי את זה.
"כב די, תשתקי" הוא אמר והגעתי למסקנה שזה מתחיל לעצבן.
"רגע, ה'כב די, תשתקי' הזה קשור אליכם?" שאלתי בעצבים.
"אמממ... אפשר להגיד שכן. בעיקרון החברים שלך ידעו שאנחנו
מצותתים לטלפונים, פלאפונים, טלוויזיות ובעצם כמעט לכל דבר. את
יודעת, אנחנו חייבים לדעת מה קורה. אף פעם אי אפשר לדעת אם
באמת משתפים איתך פעולה. פשוט קנינו לכולם את הציוד הדרוש.
מאיפה את חושבת שיש ליפית שיחות חינם אלייך? מאיפה יש לדנה
מערכת קולנוע ביתית? הכל אנחנו סידרנו כדי להיות בטוחים שהכל
הולך כשורה. כשהקונספירציה התחילה להתגלות חלק מהחברים שלך
נבהלו מהעובדה שאנחנו יכולים לרצוח אותך ולכן בנוכחות אמצעי
ההאזנה הם אמרו לך לשתוק. אני אישית אמרתי את זה סתם בשביל
הכיף. תמיד קינאתי בכל מי שאמר לך את זה. גם לך יהיה התענוג
הזה. פשוט תתחילי לעבוד. תקבלי משכורת כל שביעי לחודש. את
המעטפה, שאני אתן לך עוד מעט, תפתחי רק כשתצאי מהבניין. את לא
יכולה למחות ואין לך שום דרך לחזור הנה ללא אחד מאנשינו שייגש
אלייך, את מחויבת לדאוג שהקונספירציה לא תתגלה בשום צורה.
מובן?"
"מובן." קצת התאכזבתי, אבל גם די שמחתי על כך שאני מנהלת
מעכשיו קונספירציה.
הוא הוציא מכיסו מעטפה לבנה שכתוב עליה "כב די" והגיש לי
אותה. לקחתי אותה מידו והכנסתי לכיס האחורי של מכנסיי. אמרתי
לו תודה ויצאתי במהירות מהחדר. יצאתי החוצה, אל הרחוב והיה כבר
חשוך. ארבעה פנסי תאורה דלקו לסירוגין ברחוב. פתחתי את המעטפה
והוצאתי את הדף שהונח בה, מקופל. פתחתי אותו ורפרפתי עליו
בעיניי.
'כב די שלום,
אנו שמחים שהצטרפת לשורותינו. זה לא שהייתה לך ממש ברירה, אבל
אנחנו עדיין שמחים על כך. מרגע זה ואילך אנחנו נספק לך משכורת
שמנה וחיים טובים. את מתחילה לעבוד מחר בבוקר. הקונספירציה שלך
תתרחש כנגד נערה, אנחנו מניחים שאת מכירה אותה-
נטע טלמון.'
קיפלתי את המכתב חזרה והכנסתי אותו לכיסי. התחלתי לרדת במורד
הרחוב, חיוך מרוח על פניי.






הסיפור מוקדש לנטע טלמון, בהמון המון אהבה:)
כן, גם דנה ויפית שמוזכרות פה איפשהו יכולות להחשיב את עצמן
כמוזה שלי. או משהו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קח כבשה, תן בה
ביס
לא טעים!





עוד רעיון שנדחה
במשרד הפרסום של
מיצי


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/01 12:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כב די

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה