נכנס לכיתה, גבר בן 35, כמעט 36 בעצם, ולא מוציא אפילו חיוך
אחד קטן מהפה האפור שלו. הליכה של נמר, בגדים של ספונג'ה, בלי
תיק, שיער ארוך, כמעט עד הכתפיים, קשור בגומיה דקה, משרדית,
שיער חום, כמו רוב הדברים אצלו, חומים-אפורים כאלה, עם שערות
שיבה אפורות-לבנות שמבצבצות מבין החום. עומד במרכז הכיתה,
מסתכל אלינו במבט אטום, פולט חצי- שיעול-חצי-אנחה, פותח את
היומן שלו, ומתחיל לקרוא שמות.
ויש דנה, ויעל, וסמדר, ומיכל, ושני, וענת... ואז הוא עוצר לרגע
את הקריאה המונוטונית שלו, אולי אפילו מתבלבל, ושואל בטון הזה
ששייך רק לו: "מי זה תומר?". ואני אומרת:"אני". והוא מסתכל
עליי במבט חשדני, ממתי בכלל תומר זה שם של בת, ורושם משהו
ביומן המטופש הזה שלו, ושוב מחזיר אליי מבט, מחייך חיוך עקום
ואומר: "גם אני תומר."
וכל השיעור יושבים ומציירים קוביות, צורות גאומטריות, הוא אומר
שצריך להתחיל מהבסיס, ואני חורטת עם הפחם על הנייר, לא ציירתי
קודם אף פעם, לא יודעת לצייר, לא מבינה מה אני עושה בכלל במגמת
אמנות פלסטית, ובסוף השיעור הוא בא אליי, העיניים האפורות שלו
כמעט אוכלות אותי, ואומר: "הרישומים שלך מאוד חזקים, תומר. כבר
ציירת פעם?". ואני מישירה אליו מבט ולא עונה. לא רוצה.
והוא מתקדם לעברי צעד, ועוד צעד, ואומר: "הבטחון שלך מושתת על
חוסר בטחון". ובשלב הזה כבר נמאס לי, ודיי, וביי, ואני הולכת.

                                         

נכנס לכיתה, גבר בן 35, כמעט 36 בעצם, גבר שמתאים לכל ההגדרות
ש"גבר" צריך להיכנס אליהן, חוץ מלהגדרה שלו עצמו. עומד במרכז
הכיתה, מתחיל לקרוא שמות, הכול רגיל. בנות 16, באו ללמוד
ציור... טוב, שיהיה. הן מילא לא יבינו. וקורא, וקורא, בחיי,
כמה בנות יש פה, רק בנות בעצם, זה מה שאמרו לי מההתחלה, ופתאום
אני רואה "תומר." וממתי בכלל תומר זה שם של בת, תומר זה אני,
ואני בן, גבר, ואני מסתכל עליהן, על הבנות, בפעם הראשונה מאז
שנכנסתי לכיתה, מנסה לשער מי זאת התומר הזאת, ולאחר כמה רגעים
שואל בכוונה: "מי זה תומר?" מי זה. לא זאת. וקול בוטח עונה לי
בפשטות: "אני". ואני מסתכל על תומר, שהיא לא אני אבל היא בהחלט
תומר, והיא רחוקה מלהראות כמו בן, עם הפנים העדינות שלה והשיער
הארוך, ואני כותב ביומן שלי ליד השם שלה "נקבה", ומחייך אליה
חיוך מרוצה ואומר: "גם אני תומר."
והתומר הזאת יושבת ומציירת קוביות, הרישומים שלה מעולים, רואים
שזאת היא ברישום, ואני מסתובב לי בכיתה, בכוונה לא ניגש אליה,
מחכה שהיא תקרא לי, אבל היא לא. ובסוף השיעור כבר קצת נמאס לי,
באמת שיש בתומר משהו מסקרן, אז אני ניגש אליה ואומר: "הרישומים
שלך מאוד חזקים, תומר. כבר ציירת פעם?". והיא מסתכלת עליי,
עיניים גדולות, חומות-ירוקות, אולי אפילו יש בהן משהו אפור,
מסתכלת ולא עונה. ובחיי שאני רוצה לשמוע את הקול שלה שוב, לא
יודע מה קורה לי, ואני מתקדם לעברה ולוחש: "הבטחון שלך מושתת
על חוסר בטחון." והיא שוב לא עונה, והפעם העיניים שלה משדרות
משהו אחר, אני כבר לא בטוח מה, והיא פשוט מסתובבת והולכת,
משאירה אותי רק עם התומר שלי.  

                                               

שוב אותו יום בשבוע, היום של השיעור עם תומר, ובחיי שאין לי
כוח או חשק להסתכל עליו שוב, לקלוט את המבטים האלה שהוא תוקע
בי ולא להבין מה לעזאזל הוא רוצה, לצייר קוביות כי צריך להתחיל
מהבסיס... הוא נכנס לכיתה, המבט שלו מזוגג כרגיל, עד שהוא קולט
אותי, ופתאום העיניים שלו נפערות. הוא פותח את פיו ושואל בטון
חורק

                                                 

 

"למה הסתפרת??" השאלה נפלטת לי אוטומטית, בלי שתהייה לי שליטה
עליה. היא הסתפרה. קצר. מאוד קצר. קצוץ. גלח ממש. יש לה גלח...
היא מסתכלת עליי, העיניים חצי-אטומות אבל הפה מתעקל לחיוך
זוויתי, מרוצה כזה, ואומרת: "עכשיו נוכל להבדיל בין התומר שלך
לתומר שלי." ואני שולח את ידי לקוקו שלי, ממשש אותו, הוא עדיין
שם, חי, ואני עומד כמו אידיוט מול כיתה של 13 בנות ותומר אחת,
ולא יודע מה להגיד.  

                                                 

 

ובסוף השיעור הוא שוב בא אליי, אנחנו לבד בכיתה, רק שנינו,
תומר מול תומר, והוא מסתכל על הראש המגולח שלי, מסתכל ומסתכל,
בחיי, הוא בחן את הראש שלי איזה שתי דקות שלמות בלי להוציא
מילה, ובסוף הוא אפילו שלח את ידו והחליק אותה על גבי הקוצים
הקטנטנים. והיד החליקה בתנועה איטית ונבונה מהקרקפת לעורף,
ומהעורף לכתף, ומהכתף לחזה, ומהחזה לרחם. שם היא נעצרה.
"בילבלת אותי," הוא אומר בשקט, "את אוהבת לבלבל אנשים?"
   
                                           

המשך יבוא