והנה אני שוב,
שומרת חלומות בתוך בקבוק ישן
ובוכה ייאוש לכרית.
מעשנת ללא הפסקה-
כניסיון נואש להוציא כעסים.
כותבת במרפסת
חיים ריקים
שורות חסרות משמעות וכול פשר
ונרעדת למחשבה
שיש מחר.
זה כול כך מופשט,
החיים האלה,
כול כך משגע אותי,מטריף אותי לאי שפיות
כול הפילוסופיות הדפוקות האלה
והפחדים המתרוצצים ללא הרף
בנשמתי.
מדוע אהבה היא המילה היפה בעולם?
מדוע אל לי לדעת?
אולי מספיק לי רק לחשוב,
לחשוב עליך
להיזכר באותם רגעי תשוקה ותום
כנישקת שפתיי
כאילו אין מחר.