ראשי מונח על כתפך, כמבקש מקום מפלט מהעולם הזה. אבל אתה
מתרחק, אני נופלת לתוך הבור העמוק ביותר בעולם-בור הבדידות.
מחפשת משהו להאחז בו אבל אין שם כלום. הכל נעלם אין שום דבר
להאחז בו להשען עליו אין אף אחד שאוכל לבטוח בו בטח שלא עכשיו,
אני ממשיכה ליפול אל תוף התהום.
אני רואה אותך נופל איתי, מעולם לא ראיתי אותך מאושר כל כך.
למה אתה כל כך שמח לעזוב אותי? למה אתה שמח שאני נופלת כך?
נעלמת בחשיכת הבדידות. לבד, ממשיכה ליפול, כבר לא מרגישה, הכל
נעלם, רק שחור ושחור אני רואה.
כשאתה נופל כבר אין דרך חזרה זה כמו אוטובוס עם תחנה אחרונה.
אתה מקבל כרטיס לצד אחד, מהבור הזה כבר אין לאן לחזור וגם אם
תמצא דרך לעלות על האוטובוס כל מה שתמצא זה עוד ועוד אכזבות,
אף פעם לא תמצא אהבה.
ושם אני תקועה בלי שום דרך חזרה. אני בתוך התהום, לבד,
בוכה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.