היית לי למאור עם הרעיון שלך שניסע יחד לתאילנד. הייתי בדיוק
בעיצומה של חתיכת זמן כל כך אפורה, חסרת ריגושים, יבשה עם עצמי
ועם הסביבה. יללא נוסעים. עומק היכרותנו הייתה כזו שידעתי שאני
נוסעת עם בחור טוב, אבל לא ידעתי לאפיין אותו, מה הוא אוהב
לאכול, איך הוא בבוקר, ולמה הוא מתעכב בקניות... עד מהרה הייתה
לי היכולת להשלים חלקי פאזל חסרים אלו.

כבר בטיסה נרדמת עליי, ואני חשבתי בלבי שלא נרדמים על אדם שלא
רוצים בקרבתו - רצית.
בלילה הראשון בבנגקוק מצאנו עצמנו במיטה, נדלק לי הניצוץ ואתה
הורדת את הווליום שלו בעזרת המבוכה שלך והאדישות הכל כך
מאפיינת. נתת לי לגעת בגוף הנפלא שלך אבל לא נתת לי לגעת לך
בנשמה. הגוף שלך באמת נפלא, אז דיברתי איתו, דיברנו הרבה, מדי
לילה, ואף כמה פעמים ביום. היו אלו שיחות יפות בין גוף לגוף,
עפנו לשמיים, נגענו בכוכבים, היית כל כך יפה בעיניי ברגעים
אלה. אמרתי לך את זה בקול..

כשהיה מגיע האור הייתי שואלת בתוכי - "מה אור" ? האור תמיד
סימל את הפער הרב בין השיחות שהיו לנו גוף-גוף לבין השיחות
שפה-לשפה. וכאות פרידה משיחות גוף-גוף, כשהיה מגיח האור, היינו
מנהלים שיחת בוקר-גוף ויוצאים החוצה אל הפער.
את הפער קישט נוף טרופי עוצר נשימה, טיילנו, ראינו, נגענו,
טעמנו, אבל בשעות האלו לא היינו ביחד, האהבה של הלילה ישנה את
שנת הבוקר שלה, הייתה עצלנית הקטנה, הרגע נולדה...

בשעות הפער אני שתקתי את השתיקות שלך ואח"כ את השתיקות שלי,
לפתע גיליתי אותן. חלקן היו נפלאות, ביני לביני הגעתי לשתיקות
איכויות ורעיונות פילוסופיים למיניהם צפו במוחי, כמעט שלפתי
כלי כתיבה לתעד - התביישתי.
אבל כדרך חיים, שתיקות הן לא הצד החזק שלי. כולם יודעים
ושומעים. חלק גם מקשיבים, חלק יודעים לענות. באותה נקודת זמן
לשתיקות היה מקום טוב, כיוון שאני-אני יצאתי לחופשה והשתיקות
סימלו איזה שלט על גבי חנות האומר 'יצאתי לחופשה אחזור ב-
25.8'.

הרגעים שהרגשתי 'ביחד' בשעות הפער היו אלו שרכבנו על הטוסטוס.
אמרתי לך שאני אוהבת טוסטוס, אבל לא רק בזכות האוויר העוטף
והשיער המתבדר, ברגעים אלו חיבקתי אותך והיית לי נעים וחמים,
סמכתי עליך שלא נתהפך, אתה הובלת אותנו בזהירות ובמיומנות אל
היעדים. ברגעים אלו היית כל כך גברי, זה הדליק אותי.

דמותך המשוחררת נגלתה אליי אחרי שעישנו משהו טרופי ומשובח. אני
לא בטוחה אם זה מאוד נכון, שכן גם אני לא הייתי בשיא הצלילות,
אבל מה שראיתי היה מהמם. הייתי על הרצפה מכל ההברקות שיצאו ממך
ומילאו את החדר באור כתמתם. היית זוהר, כוכב.

בדרך חזרה הצלחנו להיות ביחד בלי הטוסטוס. הרגשתי שאני מחבקת
אותך גם כשאתה היית בקצה השני של שדה התעופה, הייתה זו רוח חמה
שעברה בינינו ליטפה וחיברה.
בטיסה השקנו כוסות יין אדום - "לחייך", אמרת בכנות. והפעם אני
הייתי נבוכה, בלבלת אותי. החזקנו ידיים כל הטיסה, הביחד שלנו
נראה מתחיל לקבל צורה. חמוד ה-'ביחד' הזה. עושה לי רגוע, נעים
ואוהב. התעוררה בי תקווה. אבל ידעתי שהחזרה הביתה תביא איתה
רוח חדשה ואחרת.

קפאתי מהבריזה המקומית. המפגש הראשון בסביבתנו הטבעית היה
מוזר. הסביבה אומנם הייתה טבעית לכל אחד מאתנו בנפרד, אך ההיא
הקטנה שהרגע נולדה בארץ רחוקה הרגישה לא בנוח, נבוכה, לא מצאה
את עצמה.

כשהגענו אליך הביתה בשעת לילה מאוחרת וחשוכה לבי אמר - "מה
אור" ? תחושת הפער הייתה חזקה הרבה יותר מהבקרים ההם במדינה
הטרופית והזרה.
כאן המדינה הייתה ביתנו, אך אנחנו הפכנו לזרים. כאילו כבר
שכחתי איך בלילה הראשון במיטתי בביתי היית כלך כך חסר לי,
התחלתי להתרגל...והנה כעבור שבוע זרות כזו מפחידה.

בהתאקלמות חזרה בסביבה הגועשת, וכשכבר וויתרתי עליך במוחי,
קלטתי ששתיקותיך ושתיקותיי הביאו לי המון כוח ועוצמה חדשה.
ביומיים הראשים בקושי הצלחתי לדבר ובטח שלא בקצב הרגיל (המרשים
משהו), בהמשך פשוט הייתי נחמדה מהרגיל. "היית בחופש" ? שאלו
מסביב. "איך היה" ? המשיכו לתחקר. "מושלם" גלגלתי את עיניי. כך
הרגשתי. הרגשתי שהייתה לי חופשה מושלמת, לא משנה מה הלאה.
משנה, אבל לא כשרוצים להגדיר איך הייתה החופשה.

אני לא יודעת למה אני כותבת את כל זה. בעצם אני כן יודעת !
התקשרת היום, אחרי כמה שבועות של שתיקה. אני מודה שהניצוץ מציץ
החוצה, מתלבט האם להידלק מחדש. הרי כבר וויתרתי עליך. לפני
שאני ניגשת שוב, כותבת את כל זה. אולי יהיה לי האומץ לתת לך
כדי שתקרא. אולי זה ידליק לך איזה ניצוץ. אולי שני הניצוצות,
שלך ושלי יצליחו להעיף אותנו לשמיים, בלי להיות בארץ רחוקה,
ומבלי לעשן מפרותיה הטרופיים.
פשוט ניצוצות -
טהורים
נקיים
חזקים
זוהרים.

ניצוצות.