אריק שמבוזי: דקונסטרוקציה

שלושת החודשים ספטמבר- אוקטובר- נובמבר של שנת 99' היוו מעין
מנהרה של אופטימיות בחייו של אריק שמבוזי וניתן לציין, כי מאז
ילדה אותו אמו בייסורים רבים באפריל 73' לא ידע שמבוזי ימים
רבים של אושר. למרות כניסתה המפוקפקת של שולה שושן לחייו
באוגוסט 96' (ויציאתה הפתאומית בנובמבר 96') עדיין לא השתוותה
תקופה זו לשלושת חודשי תור הזהב (להגדרתו הוא) בחייו. יש
הטוענים שבתקופה זו נאחז בדיבוק כלשהו שהניעו לכתוב את ספרו
המדובר (והיחיד) "והעיקר- צלחות מעופפות". רבים שאלו את שמבוזי
עצמו כיצד ייתכן הדבר, שאדם חסר השכלה אקדמאית, בעל עבר מפוקפק
ועתיד מפוקפק עוד יותר, מעלה בידו לכתוב יצירת אומנות בעלת
השפעה כה רבה, עד שסחפה עמה רבבות אנשים ושימשה מאז כמקור
השראה לספרות ארצישראלית עכשווית. תשובתו של שמבוזי לשאלה זו
הייתה מאז ומעולם: "לא יודע." יתרה מזו- כאשר נתבקש לכתוב  את
זיכרונותיו, עלה בידו לפלוט לא יותר מאשר מונולוג תפל ואפרורי,
שכמו נכתב בידי מתבגר, עליו ועל שולה שושן. מסמך זה, שלא ראה
אור מעולם, מובא כאן בחלקו:

"      הרגשתי איך היא לאט לאט פותחת את המגבת. הרגשתי את
הידיים שלה עוברות על הרגליים שלי והתביישתי קצת כי יש עליהם
הרבה שערות. ואז התחלתי להרגיש את השיער הרטוב שלה על הזין
שלי. עצמתי את העיניים יותר חזק ולקחתי נשימה עמוקה מאוד. גם
שולה לקחה נשימה עמוקה מאוד.
 זה היה מאוד, מאוד נעים. אולי נעים זאת לא המילה, אולי מאוד,
מאוד מדהים. אולי מדהים זה לא זה- לא משנה. מי שעשה את זה יודע
ומי שלא- בטח שלא אני אגלה לו משהו- עם הכשרון המזעזע שלי
בכתיבה. היא המשיכה והמשיכה ואני בטח שלא רציתי שהיא תפסיק.
אפילו שידעתי שזה לא יעזור לי כשאני אתחרפן. התחלתי להרגיש את
הדפיקות לב של עצמי ורציתי להגיד לה להפסיק אבל כלום לא יצא לי
מהפה.      "

למרות שיצירה זו מעלה מספר שאלות בנוגע לכשרונו של שמבוזי,
קיימות הוכחות חותכות לכך שאכן אריק שמבוזי הנו כותב הספר
"והעיקר: צלחות מעופפות". רבים טוענים, אם כן, שסיפור קצר זה
אינו אלא הלצה, פרי מוחו של שמבוזי, שנכתבה לשם אלמנט השעשוע
ובלבול הציבור. שמבוזי עצמו טרם הגיב על השערה זו.
"והעיקר: צלחות מעופפות" מדבר בעיקר על חייו של אדם כפרט אפסי
באוכלוסיה המונה מיליארדי פרטים אפסיים. הספר מבטא, במידה
מסוימת, את הזעם והתסכול שרבים חשים כיום (כמו אז) כלפי החברה
המודרנית. בכמה מקומות בספר נרמז שזעם זה הנו אישי ונובע
מטרגדיה אישית ששמבוזי עבר בחייו המוקדמים. להלן קטע מתוך הספר
(פרק 7: אמא):

   "      ... אמא לא תסלח לעולם. אמא לא תבין לעולם. אמא לא
תאהב לעולם. לעולם יאשימו אימהות אותנו במה שנתן להן האל.
לעיתים בצדק. כשם שמנדה אותנו אמא אדמה מעל פניה, כך מנדה
אותנו אמא מחיקה בתהליך שמתחיל ברגע בו נולדנו. תאמרו: 'זו
דרכו של עולם', ואומר לכם: 'עולמנו אכזר'...   "

מהי אפוא אותה טרגדיה שעבר שמבוזי? יש המייחסים זאת לחייו
המשותפים עם שולה שושן, ולנסיבות פרידתם. אף כי נושא זה אפוף
מסתורין ושאלות, קשה להאמין שהיכרותם הקצרה, טראומטית ככל
שתהיה, היא הסיבה להשקפתו האפלה והנקמנית על העולם. רבים ניסו
לפנות לגב. שושן עצמה בשאלה זו בזמן שהייתה בתקופת אישפוזה
הקצרה בבית-חולים פסיכיאטרי, ללא הצלחה מרובה. שולה שושן הייתה
ונותרה, לדברי ארז שמעוני, עיתונאי "הארץ", (ציטוט): "פסיכית
עם תעודות".
 שושן לא הפגינה, עם זאת, סימנים של טירוף עד לתקופת פרידתה
מאריק שמבוזי. על כן, נטען לא פעם, אולי צריכים אנו לייחס את
שיגעונה המאוחר לתקופת יחסיה עם הסופר הנודע. שמבוזי מעולם לא
דיבר על תקופה זו.
 בילדותו היה שמבוזי ילד גבוה, כחוש, שלעתים קרובות שימש
כמטרה ללצון או להתעללות בקרב עמיתיו ללימודים. האם הייתה זו
עדות לכך שהיה חלש אופי, כפי שטוענת אמו? או אולי זוהי עדות
לחוסנו הפסיכולוגי יוצא הדופן, שכן מעולם לא התלונן על מר
גורלו, ומעולם לא ראתה אותו אמו מוחה דמעה. מדוע היה שמבוזי
ליוצא דופן בקרב עמיתיו? מתמונות ילדות ניתן ללמוד שצורתו
החיצונית, הייתה חריגה. אמו של שמבוזי מתארת אותו בראיון קצר
שנערך עמה במאי 2001, חודשיים לפני מותה (לפי הגדרתה שלה),
משברון לב:

"   ...איזה ילד? איך? איזה ילד... מה המילה? עקום! זהו. אריק
היה ילד עקום. כל הילד עקום. רגליים עקום, שיניים עקום,
אוזניים עקום, אף עקום. אפילו מוח שלו עקום! עד שהיה בן שבע
היה לו עיינים פוזל. ככה (בשלב זה הגב. שמבוזי מדגימה למצלמה
את פזילתו של בנה) כל הזמן עיניים פוזל. יום אחד שהיה בן שש
שנים, בא אלי בבוקר לפני שהולך לבית ספר ואני רואה עיניים שלו
לא פוזל! ואני נופלת עליו בוכה מאושר, מאושרת אומרת לו אריק!
עיניים שלי כפרה אריק! עיניים שלך לא פוזל אריק! זה נס מהשם
כפרה אריק! ככה אני בוכה עליו והוא מה אומר לי? 'אני יודע'.
ואני אומרת מה זה  אני יודע? והוא אומר לי  'אני יודע שאני לא
פוזל אמא'. ואני אומרת לו מה זה אני יודע שאני לא פוזל אמא?
ואז מה הוא אומר? 'סתם עשיתי את עצמי'. סתם עשיתי את עצמי!???
סתם שבע שנים עשה את עצמו!??? מגיל אפס עשה את עצמו פוזל!???
ואני בא לי לדפוק לו את המחבת בקבסה, והוא עושה לי 'ביי אמא'
והולך! ואני אומרת לך רק צרות. רק צרות הביא לי הצנון הזה ימח
שמו! וזה עוד כלום! כשהיה בן 11 לקח את החוברת של אבא שלו והלך
למספרה ואז...    "        

 ניתן ללמוד מכאן שיחסיו של שמבוזי עם אמו לא היו איכותיים
במיוחד. גם שמבוזי עצמו נתבקש לחוות דעה על אמו בראיון שנערך
עמו בנובמבר 2001:

"    ...אמא? מתה.    "

 שמבוזי מעולם לא הביע התייחסות אחרת לאמו בפומבי.
אביו של אריק שמבוזי הלך לעולמו כשהיה שמבוזי בן שלוש שנים
בלבד. גם במקרה זה מאשימה אמו של שמבוזי את בנה הקט. יחס חריג
זה שקיבל שמבוזי בילדותו עשוי היה לחשוף אותו בגיל צעיר,
לדבריו של הפסיכולוג אפי שטרמפל מאוניברסיטת חיפה, לטראומות
נפשיות קשות שיכלו בקלות להביא אותו לידי התפתחות פסיכולוגית
אב-נורמלית. להלן קטע מתוך הספר "והעיקר: צלחות מעופפות"  (פרק
1- במישור האורבני):
"    ...למי מכם שאיכפת לו אציג את עצמי. שמי א' ואני מתגורר
בעיר ת'. נולדתי בעבר ובעתיד אמות, ואף אחד לא יבוא להלווייתי.
הורי הם כ' ו- ז', ועל כן אינני רוצה לזכור מי הם. לא תראו
אותי בטלוויזיה, לא תקראו עלי בעיתון. ולא תקנו ספרים שכתבתי.
והדבר הכי חשוב מכל- אם יקרה שתתקלו בי ברחוב, לא תדעו שאני
הוא אני.
אם כי מעולם לא התיימרתי לשפוט כיעור ויופי, נודע לי דרך אימי
עוד כשהייתי צעיר שהנני אדם מכוער ביותר. נודע לי שאינני ראוי
לאהבתה כיוון שלא תמיד הסכמתי לעשות ולהתנהג כרצונה. יתרה
מזאת, הובהר לי שאינני ראוי לאהבתו של אף אדם מסיבות אלו
ואחרות. נאמר לי שבהיותי בן שלוש הרגתי את אבי מצער, ושנים
מאוחר יותר נאמר לי שרצחתי את אמי באותה השיטה...      "

 ספרו של שמבוזי ראה אור לראשונה בנובמבר  2000, ע"י בהוצאה
מפוקפקת (וסמי-חוקית) בשם המיוחד "בייבי-פוסי הוצאות" בראשותו
של שימי מזרחיישן. הספר יצא לראשונה בכריכת נייר שלטענת עדים
התפרקה לאחר כשלושה ימים מיום קניית הספר. הביקורות היו לא
נעימות במקרה הטוב, קטלניות במקרה הגרוע:

 "...מעולם לא נתקלתי בכזו כמות של זוהמה מלוכלכת, חסרת טעם
ופואנטה, שנועדה לזעזע ותו לא, את הציבור התמים, הצמא למילים
חדשות..." (דודי עדן, 'מעריב')

 "...שמבוזי ודאי עבר התעללות קשה בצעירותו, וליבי עמו. אם
זאת, אין זו סיבה מספקת לשתף אותנו בסבלו המייגע וראייתו
המיוסרת. ספרו- "והעיקר- צלחות מעופפות" מיותר, מעייף, ומותיר
את הקורא האומלל, בסופו של דבר, עם תחושה של בזבוז זמן, כסף
ועם כאב ראש עצבני..."
(שלמה פיטוסי, 'ידיעות אחרונות')

 "...לא חבל על העצים?"
(שולמית מתושלח, 'הארץ')

הביקורות הקשות, ככל הנראה לעין, לא הרתיעו את הציבור, ואולי
אף עודדו אותו, לקנות את הספר, שמיד עורר הד תקשורתי עצום
בחוגי הספרות והעיתונות. לאחר שהספר יצא במהדורה שנייה, והפעם
ע"י הוצאה לאור "עם עובד" (בכריכה קשה וצבעונית) יצאו כמה
מהעיתונאים ומיתנו את ביקורותיהם:
 "...זוהמה נהדרת, מלוכלכת להפליא ומענגת בחוסר תכליתיותה,
המובילה את הקורא לדרגות חדשות של זעזוע מרענן, ומספקת את
צימאונו לכתיבה מקורית וחדשנית..."
(דודי עדן, 'מעריב')

 "...קשה לדמיין איזו התעללות עבר אריק שמבוזי בצעירותו כדי
להגיע לכזו רמה של ניהיליזם בה הוא משתף את הקורא. ספרו-
"והעיקר- צלחות מעופפות", מותיר את הקורא עם התחושה שחייו
מיותרים, משעממים, מהווים בזבוז של זמן וכסף, ובסך הכל גורמים
לו לכאב ראש עצבני..."
(שלמה פיטוסי, 'ידיעות אחרונות')

 "...זין על העצים."
(שולמית מתושלח, 'הארץ')

חודשים ספורים לאחר יציאת הספר החל להסתמן גל של כתיבה בסגנונו
הניהיליסטי של אריק שמבוזי שקיבלה, בדיעבד, את הכינוי: 'ספרות
הצנון'. סופרים צעירים ולא מפורסמים אלה, שניסו לחקות את
עבודתו של שמבוזי, ולא תמיד בצורה מוצלחת, כתבו סיפורים וספרים
קצרים בהם הגיבור, מוכה ומנודה מן החברה, מעלה קומץ של שאלות
פסוודו-פילוסופיות וטענות כלפי החברה או הממשלה ולבסוף מתאבד
בצורה ססגונית זו או אחרת, לבדו או עם אהובת ליבו. סגנון כתיבה
זה, שבתחילה תפס תאוצה רבה והחל להימכר בנקודות שונות בארץ,
דעך לאחר מספר חודשים בעוד שהספר "והעיקר- צלחות מעופפות"
ממשיך להימכר באלפי עותקים גם כיום. בין סופרי ה'צנון' היותר
מוכרים נמנים:
-אלי עזוזי, מורה להיסטוריה מבאר-שבע, עזב את עבודתו לאחר
קריאת ספרו של שמבוזי וכתב ספר בשם: 'היום בו נפל עלי בלוק
מהחלל החיצון' (בייבי-פוסי הוצאות, מרץ 2001)
-שלמה פיטוסי, כתב ידיעות אחרונות, פרסם במהדורת שבת, 12
בפברואר 2001, את מאמרו 'למה אני שונא את כולכם', שראה אור
מאוחר יותר גם בספרו 'שילכו כולם קיבינימאט' שהכיל מספר
סיפורים ומאמרים כגון זה. מאמר זה עלה לו, ככל הנראה, במשרתו
במערכת 'ידיעות אחרונות'.
-דלית עכוזי, לבורנטית במעבדות 'ד"ר פישר', מעולם לא כתבה דבר,
אך פרסמה את עצמה כממשיכת דרכו של אריק שמבוזי והתראיינה מספר
פעמים בכלי התקשורת. עליה אמר פעם שמבוזי, שעבודותיה הן הטובות
ביותר שקרא אי פעם.
מהו הקסם המיוחד בכתיבתו של אריק שמבוזי? מדוע לא הצליח אף אדם
לחקותו? יש הטוענים ששמבוזי הוא היחיד שבאמת מתכוון למה שכתב,
בעוד האחרים ניסו לקפוץ על גל מסוים למטרות רווח בלבד. אם כך,
שואלים אחדים, מדוע לא כתב מעולם ספר, סיפור, או מאמר אחר?
'והעיקר- צלחות מעופפות' הוא אמנם ספר רחב ומקיף ועם זאת ישנם
נושאים רבים ששמבוזי נמנע מלדבר עליהם בספרו. בעוד הוא מגלה
פתיחות מפתיעה לגבי משפחתו וחייו בבית הוריו (שנובעת אולי
משנאה עזה כלפיהם), הוא כמעט ונמנע לגמרי מלדבר על חברתו שולה
שושן וחייו עמה. להלן קטע שאולי מסביר לקורא את יחסו המיוחד של
שמבוזי כלפי בנות המין השני (פרק 8: דברים שתמיד רציתם לדעת):

 "...הבעיה איתי (ואולי גם עם הרבה גברים אחרים) היא שמעולם
לא הייתי מסוגל לדפוק ולזרוק. אני שייך לסוג מיוחד של גברים
הרואים את עצמם מחויבים לדפוק ולדפוק שוב. ואי לכך תמיד
מתנהגים בהתאם לצורך זה. ככל הגברים, בתחילת מעגל החיזור אני
מפגין נחמדות וג'נטלמניות מפתיעה, ובדרך כלל משיג את מבוקשי,
ובאופן טבעי מאבד חלק ניכר מהקסם האישי. אלא שבשלב זה אינני
מאחל לשותפתי בהצלחה בהמשך דרכה בחיים (הודות לרצוני לזיין
אותה פעם נוספת) ואז מתחיל כל מעגל הנחמדות מהתחלה. יש נשים
שיקראו להתנהגות מעין זו 'אהבה'."

אולי הנשים בחייו של אריק שמבוזי הן אלה שהביאו אותו ליחס מסוג
זה, ואולי זוהי המורשת היחידה שהותיר לו אביו המנוח. בין אם כך
ואם כך, חברתו לשעבר, שולה שושן, היא הנושאת בתוצאות של חיים
משותפים החידה שהיא אריק שמבוזי.    
מה יהיה בהמשך דרכו של אריק? תשובתו של הסופר לשאלה זו הייתה
מאז ומעולם: "למי איכפת?" ובכן, אולי לעשרות אלפי קוראים
נלהבים הכמהים לעוד מילה מפיו של הסופר המפורסם, לחברתו לחיים,
שאולי כמהה לאהבתו, לאימו של הסופר (שעדיין מגדירה את עצמה
כמתה, אך לא בפומבי, מאז הלוויתה, שאליה לא הגיע אף אחד) שאולי
זקוקה למחילתו, ואולי גם למחבר המאמר הזה, המזדהה משום מה, עם
דמותו המוזרה אך המופלאה של אמן אמיתי.