הביתה, כל מה שאני רוצה זה להגיע כבר הביתה. לברוח מהעולם
לברוח ממני, ולשקוע במיטתי. לפעמים נראה, שהמיטה, שהשינה היא
המקלט היחיד שנשאר. כן, להתכסות בשמיכות, ולהירדם בבכי. עצב,
בסופו של דבר מה שנשאר זה רק עצב. איפה קו 14 שלי? נראה כאילו
כל קו אפשרי עבר פה בתחנה חוץ משלי. רגע, האם זה האוטובוס שלי
שמה מתקרב? אני רואה שכתוב שם ארבע, עכשיו רק נותר להתפלל שיש
ככה במקרה איזה אחד מסתתר לו מאחוריו, ככה מתחבא לו. כן, תודה
לאל, סוף סוף, האוטובוס שלי הגיע. הוצאתי את הכרטיסיה והגשתי
אותה לנהג שישב לו במבט אדיש. אתה יודע שאתה יכול להגיד איזה
ערב טוב ככה, נמאס לי שכל נוסע עולה לאוטובוס ש'לי, נותן
ת'כרטיסיה או ת'כסף ומתישב, לא שם לב, שהוא חלף כרגע מול
בן-אדם, כן אדוני הנכבד, גם אני בן-אדם, אני לא איזה מכונה
שלמדה לעשות חורים בכרטיסיה ולנהוג. אני מסיע בין אלף לאלף חמש
מאות איש ביום ואם עשרה מתוכם אומרים שלום, תודה, משהו, זה יום
מוצלח במיוחד, סבבה, ואז אנחנו מתפלאים למה המדינה ש'לנו נראית
כמו שהיא נראית. אוף! רק שלא יעלה הפריק הזה לאוטובוס ש'לי,
נמאס מהתמהוניים האלה, שחושבים שאוטובוס זה איזה ככר ציבורית
או משהו. "גבירותי ורבותי", אזרתי אומץ וקראתי במיקרופון שהרב
נתן לי, "הגיע זמן גאולתנו! התלבשו בצניעות!", הרב אמר שאפילו
אחת שתתלבש בצניעות בגללי, זוהי זכות גדולה, מצווה שאין
כדוגמתה, דאורייתא ממש, ומזוית עיני אני רואה באוטובוס הזה
יותר מאחת בלבוש לא בדיוק צנוע. חייב להמשיך לעורר תשומת לב,
"כן גבירותי ורבותי! אנחנו רוצים משיח! ווי וואנט משיח נאו!
התלבשו בצניעות!", מה זה הסירנות האלו? מה זה הרעש הזה! בטח
איזה פוליטיקאי מנסה לעבור בוולוו שלו, הוא הורס לי את המצווה!
"משיח... אנחנו רוצים...". אני לא אספיק, אני לא אספיק, ראש
הממשלה צריך להגיע ללשכתו בשבע בדיוק, אין סיכוי שנגיע בזמן.
למה בכלל בחרתי בעבודה הזאת, כל כך הרבה לחץ, אי אפשר כבר
לתפקד. גם פעם שעברה שראש הממשלה איחר זה היה בגללי, ואז חטפתי
בראש ויותר גרוע במשכורת. אוף! מה זה הפקקים האלו, אנשים פה לא
רואים שיש פה רכב ממשלתי, מה האוטובוס הזה תקוע לי פה, "קו 14!
אוטובוס קו 14! מתבקש לפנות מקום, ולתת לעבור!". נמאס לי כבר,
כל פעם שאיזה שר, או שגריר מרומניה או לא י'דע מאיפה צריך
להגיע לאיפהשהוא, אני צריך לעכב את כל הנוסעים, ולחכות עד
שכבוד השר יעבור ויגיע בזמן לארוחת הערב הממלכתית ש'לו. רק
ש'תדע כבוד השר הקדוש, שאני סוחב עלי ששים איש, שגם כמוך ממש
ממש, רוצים להגיע הביתה, אז אולי לשם שינוי חכה אתה בצד ותן לי
לעבור! יופי, עוד איזה זקן עולה לאוטובוס, יללה שיעלה כבר, זה
בדיוק מה שאני צריך עכשיו, איזה זקן אחד שיתן כסף לכרטיס
בעשרות אגורות, וכמובן שלא יעלה על דעתו להגיד איזה ערב טוב או
משהו. "ערב טוב נהג! קח לך הדס, תביא לאשה שגם לה יהיה קצת
שמח!", שמחה, שמחה, חייבים כל הזמן לשמוח, בסופו של דבר מה
שנשאר זו רק השמחה, רק חבל שמבינים את זה שמגיעים לזיקנה, אוי
אם רק היינו יודעים את הסוד הזה בגיל צעיר! "נערה יפה! קחי
הדס, תריחי, בדיוק כמו בושם!", כן, חייבים לחזור לדברים
הבסיסיים, להריח, להרגיש את כל האוצרות המדהימים, שהטבע מעניק
לנו! כי בלי זה, מה בעצם יש לנו, כלום, שום דבר, בלי זה, כולנו
ניראה בדיוק כמו הבחור הצעיר הזה שיושב שם בסוף, "בחור צעיר,
קח לך הדס, צא מהדיכאון! החיים קצרים מדי בשביל להיות
עצובים!". איזה זקן נחמד, באמת יש להדס ריח נחמד, קצת משכיח
מהדברים הפחות נחמדים בעולם. וואי, והנה גם התחנה שלי הגיעה,
אני מתקרב לביתי עם הדס בידי, לפחות לדקות הקרובות אני איכשהוא
בסדר.