תעצמי את העיניים, תדמייני אותי מולך, בחדר שחור, כוכבים
כסופים מנצנצים מהתקרה והקירות,
אני עומד, עם התמונות שלך ביד, באתי עם חולצה שחורה קרועה, ואת
שמה לב לצמיד שלך עליי. אני מוריד את הצמיד, ומחזיר לך אותו,
אני לא מוריד ממך את המבט, אפילו לא ממצמץ.. את מסתכלת אליי,
והדמעות מסתירות אותך ממני, אני מוחה אותן, מנסה להיות חזק,
ומצליח חלקית. אני מתקרב אלייך עם הצמיד שלך. מתקרב יותר
ויותר. כשאני בטווח נגיעה בך אני אומר: תסלחי לי, נסיכה. לא
יכול לדבר יותר. הגוש בגרון חונק אותי. אף מילה לא יוצאת לי
מהפה. אני יודע שאני צריך להגיד משהו, אבל אני פשוט לא יכול.
אני מחליט בדעתי להגיד לך משהו יפה. נו? תוציא את זה טיפש! היא
מחכה. אני לא מוציא מילה. רק עומד מולך ומסתכל. לאחר 15 דקות,
של עמידה והתסכלות, כשאת מסתכלת על הרצפה. אני מחליט לעשות
משהו. אני מרים לך את הנסטר בעדינות, ועכשיו אנחנו מסתכלים אחד
לשני בעיניים. כאן מגיע הרגע בו אני אמור להגיד משהו, נו תגיד,
אני אומר לעצמי. היית גבר לפגוע בה, עכשיו תהיה גבר לתקן את
המצב. אני החלטתי להגיד את הדבר הראשון שעובר לי בראש. אני
ממלמל, אביה אני מצטער. ושוב גוש בגרון, הדמעות. אני מתיישב על
הרצפה. גם היא שחורה. אני הפעם לא עוצר את הדיבור. אני אומר
אני מצטער על הכל, אני אוהב אותך, את עדין האחת בשבילי. את
אומרת לי, אני עדיין האחת, אבל לא בשבילך, פגעת בי מספיק. זהו
זה. המחסום נפרץ אני לא יכול להשתלט. הרגש פורץ החוצה, ודמעה
ראשונה נופלת על הרצפה. את פותחת דלת, ומתרחקת. הכל שחור, אני
לבד. מדי פעם, נצנוץ כסוף של אור כוכבים. לבד. בלעדייך. את
נעלמת. אבל התמונות והצמיד עדיין כאן. לוקח אותם, שם בכיס, את
הצמיד לובש. מוחה שוב את הדמעות. הפעם אני קם, מסתכל מסביב.
הולך לכיוון הדלת. פותח אותה. מרחוק אני עדיין רואה אותך. אני
קורא לך, ואת לא שומעת אותי. פעם שמעת כשאפילו לא דיברתי. שמעת
את מה שהיה לי בלב. עכשיו את לא שומעת כשאני צועק. רוקע עם
הרגל ברצפה, ומתעצבן על הטיפשות שלי. איך יכולתי להיות כזה
טיפש?! זה לא משנה עכשיו. צריך להחזיר אותה. מסתכל מחוץ לדלת,
עדיין את הולכת. מסתכל מסביב לדלת הכל שחור, רוח קרירה נושבת.
אני לא רואה כלום. החלטתי להגיע אלייך. אני דורך על משהו רך.
נוצתי. שם זין על הנוצתיות, התחלתי לרוץ. אני רץ אלייך. שכחתי
להגיד לך משהו. שכחת את הצמיד. שכחת אותי. עדיין רץ. קשה לי
לרוץ, הכל מתפרק, מסתכל אחורה ואין לאן לחזור. את ממשיכה ללכת.
לא שומעת, לא מסתכלת אחורה. אני ממשיך לרוץ אלייך. שוב הדמעות.
אבל הפעם אני חזק. אני רץ יותר מהר. ככל שיש לי יותר דמעות
בעיניים אני רץ יותר מהר. כל מחשבה שלי עלייך רק מגבירה הכל.
מגבירה את הבכי, וכך גם את המהירות. מגיע אלייך. ממשיך לרוץ.
את מאחוריי. אני עוצר. מחכה. מחכה. נושם. ועדיין מחכה. לפתע את
מופיעה מולי. שוב לא יכול לשלוט על הרגש. אני מושיט לך את
הצמיד. את מסתכלת אליי. את אומרת, תעשה עם זה מה שבא לך. אני
שומר אותו אצלי. אני אומר: אביה, תחזרי אליי. את אומרת שאני
חשוב לך, אבל אנחנו לא יכולים. אני אומר: אנחנו נתגבר על הכל,
אני צריך אותך. את לא עונה. אני מבין. פגעתי בך. לעולם לא אהיה
איתך. יושב. יושב. יושב. לא יודע מה לעשות. מרגיש הרוס. את
עדיין מסתכלת. לא אומרת כלום. אני חושב. יושב. חושב. נושם. אני
שואל, נשאר ידידים?. תמיד, את עונה. אני מחייך. את מחייכת.
מוחה את הדמעות. ממשיך ללכת, איתך, לאט.  מרגיש ניצחון, אך עם
זאת הפסד. הפסדתי אותך. הפסדתי מלאך, בגלל טיפשות. מסתכל
עלייך. חושב. אומר. אני נשאר כאן. תמשיכי. אני תמיד יהיה בקשר,
אמרתי. את ממשיכה. את רחוקה. תמיד בקו ישר. אני עדיין כאן. לא
יכול ללכת. עייף. צריך לנוח לסדר את עצמי. מסתכל על העוברים
ושבים. מחפש אנשים מוכרים. הרבה עוברים על הדרך. הרבה פנים
זרות. פגשתי ידידה שלי. דיברנו. התאהבתי. אותך שכחתי קצת. חזרת
אליי. ראית אותי ואותה. דמעות בעיניים שלך. אני אומר מצטער. את
סולחת. אנחנו ממשיכים. אני לא יכול יותר. אני חייב לנוח. אני
אוהב. עדיין חושב. נעלם. מקבל שקט. מקבל החלטה. לי את הכי
חשובה. לא מתייאש. אותך חוזר לחפש. את לא שם. לי לא חיכית.
בדרך המשכת. אני מחפש אותך. מוצא. עליי את צועקת. ממשיכה ללכת.
פגעתי בך. שוב. מצטער, לא יעשה את זה שוב. את לא סולחת.
מסבירה. שוב, אני מצטער. את לא סולחת. מסבירה. אני מבין. אני
יודע. זה לא עושה טוב. רע לי. אותך אני אוהב, חשבתי. בטוח. אני
אוהב אותך. קשה להגיד לך את זה. עליי את לא כועסת. קשה לי
להגיד. קשה להסביר. אומר: הייתי צריך לנקות את הראש, לחשוב.
ניקיתי את הראש. חשבתי. אותך אז אהבתי. עדיין עלייך רק חושב.
עדיין אותך אני אוהב. אומר לך את זה. זהו זה. אני אמרתי. עכשיו
קל יותר לדבר. אומר: בואי נמשיך. אנחנו הולכים. אני מוביל.
חוזרים לחדר. חדר כחול. שמיים בהירים ועננים. מסביב בקירות
פרפרים. הכל שונה. החדר. אני עומד מולך. את מסתכלת על הרצפה.
אין דמעות. אין גוש מחנק בגרון. אני יורד על הברכיים. אני
אומר: אני אוהב אותך, חושב רק עלייך, תחזרי אליי, לא יכול עוד
בלעדייך. זהו. אמרתי. חושב. מי יודע. מחכה. מחכה. מחכה לתשובה
שתבוא...