כשהתעורר אמיר בשעת בוקר מוקדמת, הריח ריח
ישן חדש. מכיוון שבבוקר תמיד היה אמיר איטי ומסורבל, לקח לו
מספר שניות לזכור שזהו ריחו של הגשם הראשון. באותם שניות של
הבנה שיום חדש התחיל, ניסה אמיר לחשוב למה הוא כל כך שונא את
הריח הזה. אולי בגלל שנזכר שתמיד אחרי הגשם הראשון יש חדשות
רעות בערב על הצפות ומוות, אבל כנראה, חשב לעצמו, הוא פשוט
עצוב ובודד, תחושות שהחורף תמיד דואג להגביר ולהגזים. יצא אמיר
ממיטתו, והחל להלבש, לא שכח דבר, סוודר מעיל, כובע גרב, כל מה
שנחוץ לגשם הראשון, כל מה שיזכיר, ואפילו בקצת את תחושת השמיכה
החמה, הביטחון האין סופי, כל מה שנעים.

כשיצא מביתו, מטח הגשמים נפל עליו בחוזקה, מה שהחל כערעור של
השקט הפנימי, הפך לפתע בין הטיפות ליד מנחמת. השמיים צעקו גם
הם, כועסים בלי סיבה וכל סיבה שבעולם, מנסים להוציא את הכל על
כל מטרה שימצאו. התמכר אמיר להבזקי הברק, לקולות הרעם, למים
המחפשים מפלט, והצטרף אליהם. הוריד את מעילו, את הסוודר שלבש
ושכב על המדרכה הקרה. בוכה, אך מנוחם, דמעותיו ודמעות השמיים
הפכו לאחד והתנקזו יחדיו לביוב. "בואו גשמים", צעק אמיר עם
הגשם, "היטהרו יחד איתי, בקשו מחילה, בקשו סליחה, היו חדשים,
נקיים, וזכרו את הקשת שבאה בסוף".

נח היה הראשון שיצא מהתיבה, אוחז בעלה של זית שהביאה היונה,
מסתכל בקשת. נח רצה לפנות למשפחתו, לשאול איך כולם מרגישים,
כשלפתע ראה את הגופות, עשרות על גבי עשרות של גופות שוכבות במה
שפעם היה עיר או אולי כפר. לחיות זה לא הפריע, החיות לא
מבינות, אבל נח ראה הכל, הלך לו מאחורי מה שהיה פעם בית והקיא,
ולאחר כמה דקות שוב הקיא. המבול השמיד, אבל לא ניקה כלום. דבר
לא נעלם רק שינה צורה. פנה נח אל בניו, ולא אמר מילה, המבט
שבעיניהם אמר הכל, לא שמחה על ששרדו, רק עצב, כבר היו מעדיפים
להיות אחד מהגופות שמסביב. נח ראה והבין הכל, הסתכל שוב על עלה
הזית, ושוב על הקשת, "פעם אחרונה!", צעק לעבר השמיים, "אינני
רואה שום צבעים בקשת, רק דם! תסביר את זה לבני, תסביר את זה
למשפחות, אפילו לא קבורות!", התקרב נח לגוף תינוק, שהייתה
מונחת על הרצפה, ושם את עלה הזית על מצחה.

יום ההטבלה של מתיו היה יום חג. לבשה האם הטריה בגדים לבנים
נקיים. לבש האב גם הוא בגדי חג, והלכו הם שלושתם יחד לכנסיה.
הכומר, אמר דרשה מיוחדת לכבוד המאורע הזה, הוא דיבר על
ההיטהרות, מחטא האדם הראשון, הוא דיבר על הטבילה ככניסה לעולם
הקתולי, לקירבה לדת. בסוף הדרשה והתפילה הלכו כולם, מתיו מוחזק
בידי אמו, האב מלווה בצד, יחד עם הכומר וחברים נוספים לאגם
הקרוב. לכשהגיעו, אסף הכומר את מתיו התינוק בין ידיו, נכנס
לשפת האגם, והטביל את מתיו הקטן במים הצוננים של האגם. מתיו
הקטן בכה קצת, אך כשחזר לידי אמו, הפסיק, אור חדש בקע מפרצופו,
אור של התחדשות, אור של כפרה.

רגע לפני שקפץ מתיו למותו מהקומה ה13 של בניין המשרדים, ניסה
לחשב כמה ימים בדיוק נשארו ליום הולדתו ה21, ארבע חודשים
ושבוע, שזה בערך 130 יום, הוא לא היה בטוח באילו חודשים יש 30
יום ובאילו 31.

בהלוויתו של מתיו, לבשו כולם שחור, הכומר נשא מספר מילים, חוץ
ממנו לא נשמעו דיבורים בכלל, רק קולות חרישיים של בכי חנוק.
אחיו הצעיר הסתכל מפוחד על הקבר הטרי, לא מאמין שמתיו מת, מתיו
שרק לפני מספר ימים לימד אותו איך לרכב על אופניים. אחרי שכולם
עזבו, נשארה אמו של מתיו דקה נוספת וקראה בקול את סוף המכתב
שהשאיר מתיו ביום שעזב את החיים בטריקת דלת, "אם רק הייתם
טובלים אותי עכשיו, ולא בהולדתי!".

לרוץ בין שדות ירוקים, לקטוף פרח, ללטף כלבלב, ולאהוב.