(המספרים המופיעים בסוגריים הם הפניות להערות שבסוף. אין הכרח
לקרוא אותן ומי שמפחד מהערות שוליים מוזמן בהחלט להתעלם)

רובנו חשים זעזוע כאשר אנו שומעים על פגיעה באזרחים חפים מפשע
בפעולות טרור ובזמן מלחמה. האמנות הבין לאומיות עליהן היו
חתומות בין השאר בריטניה וארה"ב (וכיום גם ישראל) לפני ואחרי
מלחמת העולם השניה משתדלות להגביל ככל האפשר את הפגיעה בלא
לוחמים(1). אף על פיכן בתקופת מלחמת העולם השנייה הפציצו
בריטניה וארצות הברית מרכזי ערים ושכונות פועלים לא מתוך כוונה
לפגוע במטרות צבאיות כמו ריכוזי צבא, מפקדות, תעשייה צבאית או
דרכים אלא מתוך מטרה לפגוע באזרחים, להוריד את המוראל בשורות
האויב וליצור לחץ על ממשלות האויב על מנת שתכנענה ללא תנאי.
בהפצצות אלה ששיאן בה דווקא לקראת סוף המלחמה בהפצצות שנערכו
על דרזדן, טוקיו וכמובן בהטלת שתי פצצות האטום על הירושימה
ונגסאקי נהרגו יותר מחצי מיליון אזרחים חפים מפשע בכללם ילדים.

הפצצות אלה המכונות בלשון הצבאית הפצצות אזור Area bombing
להבדיל מהפצצות מטרה Target bombing הן כפי שאראה בהמשך מעשי
טרור ומהוות דוגמא מובהקת לשבירת כללי מוסכם הלחימה בזמן
הלחימה Jus in bello בהיותם פגיעה מכוונת בלא לוחמים. למרות כל
האמור לעיל הלגיטימיות שלהן זוכות הפצצות אלה הן על ידי הציבור
והן על ידי הוגי דעות ומדינאים היא רחבה הרבה יותר ממעשי טרור
"רגילים" (מעטים מתייחסים אל הפצצות אלה כאל מעשי טרור בכלל)
ומפשעי מלחמה אחרים. יתרה מזו גם בימינו ובארצנו ישנם מדינאים
ואזרחים שמצדיקים ודורשים פגיעה מכוונת נרחבת בחפים מפשע ערבים
בעיקר בעקבות פעולות טרור מהצד הערבי או אף בעקבות פעולות
גרילה שאינן פעולות טרור.
רוב ההצדקות שנותנים להפצצות אלה מתבססות על ביטול עיקרה של
תורת המלחמה הצודקת והוא ההפרדה בין צדק לפני המלחמה Jus ad
bellum ובין צדק בזמן מלחמה Jus in bello. עיקרון זה קובע שעל
מנת שצד מסוים יהיה צודק אין די בכך שמניעיו למלחמה יהיו
מוצדקים כלומר הגנה עצמית או הגנה על מדינות אחרות ולא תוקפנות
גלויה או מוסווית, שהוא יצא למלחמה כמוצא אחרון, שההכרזה על
המלחמה תיעשה על ידי מנהיגות לגיטימית ושתגובה זו היא
פורפורציונלית; אלא עליו לנהל את הלחימה עצמה באופן נאות כשאחד
מהעקרונות הבסיסיים הוא חסינות הבלתי לוחמים. ישנם הטוענים
שאין מקום לחוק מוסרי בזמן המלחמה ואין צידוק לחסינות הלא
לוחמים. לדעתם יש תוקף מוסרי רק לשאלת ה-Jus ad bellum והצד
התוקפן הוא האשם היחידי לכל מוראות המלחמה. אחרים טוענים שמידת
המחויבות למוסכם המלחמה תלויה במידת הצדק מבחינת ה-Jus ad
bellum כך שלצד התוקפן אסור לעשות מעשים שלצד המותקף מותר.
גישה שלישית טוענת שישנם מצבים קיצוניים שבהם יש שיקול מוסרי
נוגד שגובר על המחויבות לתורת המלחמה הצודקת. מהצד השני טיעון
מרכזי אחר כנגד הפצצות טרור נובע מהשקפה פציפיסטית  שכמובן
מתנגדת אף היא לתורות של מלחמה צודקת, שלפיה כל אלימות היא
אסורה אולם הפצצות טרור הן איומות יותר בהיותן פגיעה בלא
לוחמים. בעבודה זו אגדיר מהי הפצצת טרור ואראה מדוע היא ראויה
לשמה ומדוע לא ניתן להגן עליה מתוך תורת מלחמה צודקת כלשהי.
אחר כך אציג את הטיעונים התומכים בה ואנסה להתמודד עמם ולהגן
על הרעיון של מלחמה צודקת שבה יש כללים מוסריים גם ללחימה עצמה
ושעל פיה מטרה ראויה ואף נעלית אינה מצדיקה את השימוש בכל
אמצעי.      

בשיח הציבורי היומיומי השימוש במושג טרור אינו עקבי ואינו קשור
בהכרח לסוג המעשה אלא יותר למבצעו. מדינות בדרך כלל אינן
מואשמות בטרור אלא לכל היותר בתמיכה בטרור ומי שמואשם בטרור הם
ארגונים שלוחמים כנגד מדינות גם כאשר הם עוסקים בגרילה או
בהתנקשויות ולא בפגיעה באזרחים חפים מפשע. הקריטריון המרכזי
לשימוש היומיומי במונח טרור הוא האם הוא מכוון כנגדי או
לטובתי(2). לא ניתן להשתמש בהגדרה זו בדיון מוסרי מכיוון שהיא
אינה מתייחסת למעשה אלא לדעות קודמות שיש לנו ביחס למי שעושה
אותו, שאינן קשורות בהכרח לטיב המעשה, לכן כל נקודת מבט תהיה
מוטה מראש ולא תהיה כל אפשרות לאוניברסליזצייה. מכיוון שכך
ברצוני להדרש להגדרה מדויקת יותר של טרור כזו שתהיה תלויה
במעשה עצמו ושלא ינבע ממנה באופן ישיר שיפוט מוסרי כלשהו.
כלומר ההגדרה לא תכלול בתוכה באופן אימננטי את הרעיון שטרור
הוא רע בכל מצב שהוא(3). מעשה טרור הוא כל פגיעה של ארגון
(בכלל זה גם מדינות) בעל מטרות פוליטיות באזרחים חפים מפשע
כאשר מטרת הפגיעה היא להטיל אימה על האוכלוסייה האזרחית על מנת
להשיג הישגים פוליטיים. במקרה של טרור בין מדינתי (או של ארגון
טרור מול מדינה) מטרת הטרור היא להטיל לחץ על ממשלת האויב.
פעולת טרור מכוונת לפגוע באזרחים באופן אקראי כלומר בניגוד
להתנקשות פעולת טרור אינה מכוונת כלפי דמות מסוימת בעלת תפקיד
במדינה אשר "אשמה" במעשים כלשהם לדעת המתנקש, כמו כן בניגוד
לפעילות צבאית רגילה או לפעילות גרילה הפגיעה באזרחים אינה
נגרמת כתוצאה מקרבתם למטרה צבאית כמו מחנות צבא, תעשייה צבאית
או דרכים. פעולת טרור אינה עושה כל הבחנה אפילו לא בין מבוגרים
לילדים. במובן זה פעולת טרור היא פגיעה בחפים מפשע. אין למבצע
פעולת טרור כל אפשרות או רצון לבדוק האם הנפגעים יהיו ילדים או
בוגרים, האם הם חיילים בחופשה, עובדי תעשייה צבאית או אנשי
מחתרת או זרים. כמו כן נפגעי פעולת טרור הינם היעד הישיר של
פעולת הטרור אולם הם אינם מטרתו המרכזית שהיא השגת אימה והורדת
המוראל על מנת להשיג יעד פוליטי. בניגוד לפגיעה במטרות צבאיות
אין לפעולות טרור שום תוצאה צבאית ישירה אלא כל השפעתו היא
עקיפה. בדרך כלל מבצעי פעולות הטרור טוענים שיש להם מטרות
ומניעים נוספים כמו נקמה, תגמול, העלאת המוראל של תומכי הטרור,
פגיעה בכוח הכלכלי של האוייב וכו', אולם אלה הם בדרך כלל מטרות
צבאיות משניות שאינן ניתנות להשגה באמת או מניעים "מוסריים"
שמשמשים כמס שפתיים או שניתן לסתרם בקלות כפי שאעשה בהמשך.
בהתאם להגדרה זו הפצצות אזור הן פעולות טרור באופן מובהק.
הפצצות אזור מעצם טיבן אינן מכוונות כנגד מטרה מסוימת אלא הן
מכוונות לפגוע מהאוויר במרכזי אוכלוסייה כאשר מטרתן היא הפחדת
האוכלוסייה המותקפת והטלת לחץ על ממשלתה. כאלה היו ההפצצות
הבריטיות על ערי גרמניה (4) וכזו היתה הפצת ערי יפן ע"י ארה"ב
כשבשיאן הפצצות על הירושימה ונגסאקי.  

הגדרת הפצצות האזור כפעולות טרור לא נועדה לשלול את השימוש בהן
על הסף שכן יתכן שיש טיעון חזק מספיק שיוכל להצדיק אותן. מטרתה
של הגדרה זו היא להחיל אותה בתוך קטגוריה מוסרית ולא צבאית
כלומר הפצצות טרור ישפטו לפי איכותן המוסרית ולא לפי האמצעים
שבהם הן נעשות או לפי הגורם שעושה אותן אם הוא מדינה או ארגון
מסוג אחר. הפצצות טרור זהות מבחינה מוסרית לטבח אקראי של
אזרחים חפים מפשע גם כאשר הוא נעשה פנים אל פנים או באמצעות
מכונית תופת. מאידך גיסא הפצצות טרור שונות מבחינה מוסרית
מהפצצות מטרה אפילו שהן מבוצעות באותן האמצעים שמיועדות לפגוע
במטרה צבאית לגיטימית מבחינת מוסכם הלחימה ושבמהלכן נהרגים
אזרחים, עובדי תעשייה הצבאית למשל, או שכתוצאה מהן באופן בלתי
מכוון נהרגים חפים מפשע שמצויים בקרבת המטרה. במקרה של הפצצות
מטרה ניתן לומר שמותר להרוג גם אזרחים כאשר הם מסייעים באופן
ישיר לצבא של האויב למשל בעבודתם בתעשייה הצבאית משום שהם חלק
מהמערך הצבאי שלו ולכן הם גם הם בחזקת לוחמים. כמו כן אפשר
להשתמש בגירסה כלשהי של תורת כפל התוצאות כהצדקה לפגיעה בחפים
מפשע שנפגעו באופן בלתי מכוון. שני טיעונים אלה אינם קבילים
במקרה של טרור. הראשון בטל מתוך הגדרת הטרור עצמה ואילו השני
בטל מכיוון שכל גירסה של תורת כפל התוצאות מתבססת על העיקרון
שהרג החפים מפשעם אינו משמש יעד בפני עצמו או אמצעי להשגת
המטרה אלא הוא תוצאה עקיפה לא מכוונת עם כי בלתי נמנעת של
הפעולה הצבאית שיעדה הוא מטרה צבאית לגיטימית(5).

ההצדקות להפצצות הטרור שמתבססות על ביטול עיקרון חסינות הבלתי
לוחמים קשורות קשר עמוק לראיית המלחמה המודרנית כמלחמה טוטלית.
למושג המלחמה הטוטלית שתי משמעויות הקשורות זו בזו. האחת היא
שכל אזרחי המדינה משתתפים ואחראים למלחמה מכיוון שבעצם היותם
חלק מהמשק הכלכלי של המדינה הם תורמים באופן כלשהו למאמץ
המלחמתי, הם משלמים מסים, עוסקים בחינוך, בתעשייה (גם הלא
צבאית) וכדומה. מכיוון שכך לא ניתן להגדיר אף אזרח של מדינת
האויב כחף מפשע מכיוון שהוא תומך במאמץ המלחמתי וכך מתבטלת
חסינותם של הלא לוחמים. גישה זו כשהיא באה לידי ביטוי מלא מזהה
את השילטון של המדינה עם האזרחים ולכן לא רק שפגיעה באזרחים
היא לגיטימית מפני שהם חלק מהמערך המלחמתי של האויב אלא שהיא
לגיטימית גם כעונש, נקמה או תגמול על פשעיו של אויב תוקפן שאשם
במלחמה כולה ו/או בפשעי מלחמה. ישנן שתי מגרעות מרכזיות במהלך
טיעון זה. האחת היא שקשה להבין כיצד תינוקות וילדים תומכים
במאמץ המלחמתי ובאיזה מובן הם אחראים לו. כמו כן בהפצצות טרור
שהן מטבען אקראיות יתכן שיפגעו גם מתנגדי המשטר או אנשים שאינם
תומכים במלחמה ולכן אינם אחראים לה(6). המגרעת השניה היא אי
הבנה של המושג חפות מפשע בהקשר זה של המלחמה. חפות מפשע בהקשר
זה אין פירושה שאדם מסוים אינו תומך במלחמה או מסייע לה אלא
פירושה שהוא אינו  מזיק בפועל או בכח כלומר הוא אינו משמש
בתפקיד מלחמתי(7). ישנם המנסים לבטל את ההבחנה בין לוחמים
לבלתי לוחמים כאשר יש מצב של גיוס חובה מכיוון שאז ניתן לומר
שמי שגויס בכפייה אינו "אשם" יותר מהאזרחים שלא גויסו. אולם גם
כאן קיימת אותה אי ההבנה במהות "אשמתם" של הלוחמים.
המשמעות השניה של מושג המלחמה הטוטלית היא שיש תוקף רק לJus ad
bellum ושמרגע שפרצה המלחמה אין יותר מקום לשיקולי מוסר אלא רק
לשיקולי תועלת(8). כלומר כל מעשה שיביא לסיום מהיר ויעיל של
המלחמה הוא מוצדק כשהאשמה בכל ההרג וההרס שנעשה בזמן המלחמה
מוטלת על הצד שפתח במלחמה. גישה זו טוענת שהמלחמה, כלשונו של
הגנרל שרמן, היא תופת ולכן מותר וראוי לנקוט בכל האמצעים על
מנת לסיימה מהר ככל האפשר בניצחונו של הצד הצודק. מי שבוחל
באמצעים שנראים לו בלתי לגיטימיים כמו הרג של אזרחים מפשע או
רצח שבויים עלול להאריך  על ידי כך את המלחמה ובכך יגרום לעוד
הרג הן בצידו והן בצידו של האויב. יתרה מזו הוא מגדיל את
סיכויו להפסיד מכיוון שהאויב ינקוט באמצעים אלה אם רק יוכל,
לכן יש להקדים את האויב ולתת לו מנה אחת אפיים. כלומר השיקול
היחידי שצריך להנחות את הפעילות הצבאית הוא הכורח הצבאי כאשר
זה מוגדר ככל מעשה שיקטין את כמות הנפגעים שלך ויביא לניצחון
מהיר יותר כלומר אין להציב שום מגבלה על השימוש הכוח.
טענתם של המצדדים בהפצצות טרור מתוך גישה זו היא שהפצצות אלה
מסייעות למאמץ המלחמתי ולכן הן מוצדקות. כנגדם יש הטוענים
שהפצצות טרור אינן מסייעות למאמץ המלחמתי במידה משמעותית ולכן
אינן מוצדקות(9). לכאורה ההבדל ביניהם הוא בעיקרו צבאי-פרגמטי
ולא אתי אולם קיים בו גם מימד אתי כלומר האם רק הכרעה של
המלחמה מצדיקה את השימוש בהפצצות טרור או שאפילו סיוע קל בלבד
למאמץ המלחמתי מצדיק אותן. ויכוח זה הוא למעשה האם יש לשים
מגבלות מוסריות לכוח או לא כלומר האם יש להמנע ממלחמה טוטלית
או לא.
קל לעבור מהשימוש בטענה שהפצצות טרור מקצרות את המלחמה ולכן הן
מוצדקות לטענה שהן משפרות את תנאי הניצחון ולכן הן מוצדקות.
הנשיא טרומן למשל הצדיק את הפלת פצצות האטום בכך שיפן לא
הסכימה להיכנע ללא תנאי ולכן על מנת להימנע מכיבושה שהיה גורם
למאות אלפי הרוגים ויותר משני הצדדים הוא הכניע אותה בפצצות
אטום שהרגו "רק" כמה עשרות אלפי בני אדם. הבעיה המרכזית עם
טיעונו של טרומן היא שיפן ביקשה להיכנע, כלומר טרומן לא הציל
מאות אלפי בני אדם תוך הקרבת "כמה" עשרות אלפים אלא פשוט שיפר
את תנאי ניצחונו. פירוש הדבר שארה"ב נעשית התוקפן מבחינת Jus
ad bellum מכיוון שהיא זו שכופה את המלחמה בדרישתה כניעה ללא
תנאי בעוד שיפן ביקשה להפסיק את המלחמה(10). טיעון זה של טרומן
שמשכנע רבים מראה כמה קל לעבור מהטיעון התועלתני הקלאסי שניתן
לאוניברסליזציה האומר שעדיף לאבד חיים מעטים מאשר חיים מרובים
לטיעון שמצדיק תוקפנות לשם השגת מטרות פוליטיות(11).    

טיעון אחר באמצעותו מנסים להגן על הפצצות הטרור הוא טיעון קנה
המידה המשתנה(12). טיעון זה קובע שככל שהמטרה שלמענה נלחמים
מוצדקת יותר כך אפשר להתעלם יותר מעקרונות מוסכם המלחמה כלומר
אפשר להשתמש באמצעים קיצוניים יותר. ראשיתו של הטיעון הוא
בקביעתו של רולס שגם במלחמה מוצדקת ישנן הגבלות לאמצעים שבהם
מותר לנקוט וכאשר קיימת אי ודאות באשר לצדקת  מטרת המלחמה הרי
שהגבלות אלה הן קיצוניות יותר. אפשר לערער על טיעון זה ולומר
שכאשר יש ספק בדבר צדקת מטרת המלחמה הרי שהיא אינה מוצדקת אולם
בצורתו זו טיעון קנה המידה המשתנה משמש להגבלת השימוש
בכוח(13). טיעון זה נעשה טיעון תוקפני שמסיר את ההגבלות על
הכוח כאשר הופכים אותו, היפוך מתבקש עם כי לא הכרחי לוגית,
וקובעים שככל שהמטרה מוצדקת יותר כך ניתן להסיר יותר מגבלות על
השימוש בכוח. ההגיון של טיעון זה הוא חייהם של חיילים מהצד
הצודק עדיפים על אלה של חיילים ואזרחים מהצד האשם מכיוון שהם
אשמים במלחמה. כאשר מצדיקים באופן כזה מעשי טרור נופלים באותם
הכשלים ביחס למושג האשמה שהצגתי קודם. צידוק אחר לטיעון זה הוא
שככל שהמטרה מוצדקת יותר וחשובה יותר היא מצדיקה יותר קרבנות
על מנת להשיגה כשאחד מהקרבנות האלה הוא חלק מההגבלות המוסריות.
כלומר השיקול של ניצחון במלחמה על מנת לקיים את הערכים שבשמם
נלחמים גובר במקרים מסוימים על השיקול של ציות לחוקי מוסכם
המלחמה(14).
לכאורה טיעון קנה המידה המשתנה מכיר בכך שיש מקום להגבלות
כלשהן על השימוש בכוח בזמן לחימה אולם מכיוון שההגבלות שהוא
מציב הן כה רופפות קל מאוד לעבור ממנו לטיעון שלא חלות על הצד
הצודק שום הגבלות לשימוש בכוח בזמן מלחמה ואילו האשמה כולה חלה
על הצד התוקפן שלו אסור כלל להילחם. דרך גלישה נוספת מטיעון זה
למלחמה טוטלית היא שכל צד רואה עצמו כצודק וכל פעולה של האויב
הופכת אותו ליותר אשם וכך מעשי האיבה מסלמים עד לקיצוניות של
"הכל מותר"(15).
טיעון קרוב לטיעון קנה המידה המשתנה או יותר נכון נקודת
הקיצון שלו הוא "הטיעון של שעת חירום עליונה"(16). טיעון זה
קובע שמצבים קיצוניים דורשים אמצעים קיצוניים, כלומר במקרה שיש
סיכון מידי ומוחלט לקיומה של חברה מסוימת מותר לה באופן זמני
להתעלם ממוסכם המלחמה על מנת להגן על עצמה כאשר אין לה שום
אלטרנטיבה אחרת. סיכון מידי ומוחלט מתקיים אם ורק אם מתמלאים
שני תנאים: האחד שתבוסה במלחמה היא אפשרות מאוד ממשית וקרובה
והשני שפירושה של תבוסה הוא השמדתה של החברה היינו ביטול
אפשרות קיומה הפיסי ו/או התרבותי ערכי כחברה. בניגוד למלחמה
הטוטלית ולטיעון קנה המידה המשתנה טיעון זה מכיר בתקפו בפועל
של מוסכם המלחמה ברוב זמן המלחמה ואף בתוקפו התיאורטי במצב
הקיצוני ומשום כך הוא מצומצם למצבים מאוד קיצוניים ומוגדר מראש
כחריגה מהנורמה. הוא אינו מצדיק את הפרתו של מוסכם המלחמה על
מנת לאפשר סיום מהיר של המלחמה או על מנת "לחסוך" נפגעים מצדך
אלא רק כמוצא אחרון מהשמדה. אפשר להצדיק באמצעות טיעון זה
הפצצות טרור רק בשעת חירום עליונה ורק אם הן אכן האמצעי האחרון
שאפשר להשתמש בו. פירושו של דבר שהפצצות הטרור שבוצעו על ידי
בעלות הברית אחרי 1942 שהן רוב הפצצות הטרור אינן ניתנות
להצדקה באמצעות טיעון זה, (גארט טוען שלמעשה הן אינן מוצדקות
מאז ספטמבר 1940) מכיוון שאז תם המצב של סיכון מידי לבריטניה.
כמו כן ספק אם הפצצות טרור היו אי פעם הנשק היחיד שבו אפשר היה
להשתמש כנגד גרמניה כלומר ספק האם הטיעון מצדיק הפצצות טרור
במלחמת העולם השניה בכלל. דוגמא זו מציגה לא רק את הנדירות שבה
אפשר להשתמש בטיעון זה אלא גם את הקושי וחוסר הודאות שבישומו,
כיצד יודעים שאכן קיימת סכנה מידית, כיצד יודעים שאפשרות
הפעולה היחידה היא הפרת מוסכם המלחמה(17). יש שיטענו שעצם
המלחמה היא סכנה מידית (כי במלחמה הכל אפשרי) ויש שיטענו שתמיד
יש מוצא אחר  בשני המקרים הטיעון מתרוקן מתוכן. שאלה נוספת
שעולה היא האם עצם כיבושה של מדינה מספיק למילוי התנאי של
סיכון מוחלט. אני חושב שלא מכיוון שניתן לקיים תרבות גם תחת
מדינה אחרת ולכן לא מתממש כאן התנאי של ההגדרה(18).
אחרי שפסלתי את הנימוק שמצדיק פגיעה אקראית בלא לוחמים מתוך
"אשמתם" הנימוק המרכזי שעומד בסיס טיעון קנה המידה המשתנה (על
שתי נקודות הקיצון שלו: מלחמה טוטלית מצד אחד ושעת חירום
עליונה מצד שני) שנותר להתמודד עמו הוא שהמטרה מקדשת את
האמצעים או לפחות חלק מהם במצבים מסוימים (כמובן במצב שבו אתה
מוצדק מבחינת Jus ad bellum). נימוק זה הוא בעל כוח רב, מכיוון
שאם המטרה שבשמה אתה נלחם היא כל כך חשובה הרי מותר "לכופף"
מעט את הכללים למענה, כי אחרת אולי תשמור על מוסריותך מבחינה
פורמלית אולם המטרה שבשמה אתה נלחם לא תושג.
נקודת התורפה המרכזית של טיעון זה הוא בהגדרה מהי מטרה צודקת
של מלחמה. לכאורה התשובה על כך היא פשוטה מטרת המלחמה היא הגנה
על המדינה או על מדינות ועמים אחרים, אולם כאן עולה השאלה מדוע
ראוי להגן על שלמותה של המדינה. תשובה צודקת יכולה להיות רק
הגנה על חיי אזרחי המדינה ועל ערכיה של החברה, אם אזרחי מדינה
מסוימת לא יאמינו שהמלחמה משרתת מטרות אלה אזי הם לא יאמינו
שראוי להלחם בה. מתשובה זו נובע שמטרת מלחמתה של כל מדינה
שרואה עצמה מוסרית היא בין השאר שמירה על תפיסת מוסר
אוניברסלית שרואה בזכות לחיים ערך עליון. ניסוח זה של מטרת
המלחמה הצודקת מעלה את השאלה האם אפשר להלחם בשם עיקרון מסוים
תוך כדי הפרתו. לדעתי התשובה לכך היא לא רבתי, למעט אולי המצב
של שעת חירום עליונה. אינך יכול לעשות מעשים בלתי מוסריים
בעליל ובו בזמן לטעון לעליונות מוסרית, עצם היותך קרבן
לתוקפנות אינה מעניקה לך את הזכות להתעלם מהמוסר ואינך יכול
לרצוח מאות אלפי אנשים בשם עקרונות המוסר האוסרים רצח, זהו
אבסורד מוחלט(19).
לכאורה משתמעת מכאן עמדה פציפיסטית שכן אין כביכול הצדקה להרוג
בכלל אף אדם ובטח לא בשם הצדק וערך חיי האדם. עמדה זו כדברי
אנסקומב אינה רק מוטעית אלא גם מסוכנת. היא מוטעית מפני שהיא
אינה מכירה בזכות ההגנה העצמית ובחובת ההגנה על האחר שהם
עקרונות בסיסיים של אותה תפיסת מוסר. היא רעה מכיוון שמצד אחד
היא מבטלת או לפחות מגמדת את ההבחנה בין הרג לפי מוסכם המלחמה
לפשעי מלחמה, ומצד שני היא נתפסת על ידי רוב בני האדם כאוטופיה
שאינה ניתנת לישום, ושמיצגיה ראויים אולי להערכה אבל אין
להקשיב לטיעוניהם ברצינות גם כשהם טוענים באופן מיוחד כנגד
פשעי מלחמה. כתוצאה מכך בצורה מהופכת ניתנת לגיטימציה לתפיסה
קיצונית של "המלחמה היא תופת" ולכן הכל מותר בה.
טענתי היא שישות פוליטית בעלת אופי מוסרי עלולה להפסיק להתקיים
אם לא תגן על עצמה פיסית ולכן היא זכאית לעשות זאת אולם היא
עלולה להפסיק להתקיים כבעלת מהות מוסרית אם היא תמנע מהחלת
סייגים מוסרים על אופן לחימתה ועל מטרת לחימתה. זאת מכיוון
שהסרת המגבלות על הכוח לא רק שגורמת הרג והרס רב יותר לאויב
כלומר גורמת עוול מוסרי לאויב (כלומר מנוגדת למטרת המלחמה שהיא
הגנה על הצדק), אלא היא גם מורידה את הרמה המוסרית של החיילים,
הצבא ובעצם החברה כולה באופן שעלול להשפיע על החברה לא רק בזמן
המלחמה אלא אף לאחריה גם ברמה הפרטית וגם ברמה הכללית. אדם
שהסיר מעצמו את הנורמות המוסריות שלו בזמן המלחמה יתקשה להסתגל
חזרה לחברה האזרחית וימשיך להתנהג באופן לא נורמטיבי. כך גם
החברה כולה מרגע שויתרה על הנורמות המוסריות שלה לזמן המלחמה
תתקשה להחזיר את תוקפן לאחריה. חברה כזו תהיה אלימה יותר
וחוקיה פרוצים יותר דבר שעלול בסופו של דבר להביא גם לסכנה
קיומית.  
מטרתה של מלחמה שמוצדקת מבחינת Jus ad bellum מוגבלת לעצירת
התוקפן בלבד ואינה יכולה להתרחב להשגת הישגים פוליטיים מעבר
לכך או לפגיעה כנקמה או כעונש באוכלוסיית המדינה התוקפנית. על
מנת לישם מטרה זו אופי הלחימה צריך להיות כזה שישמור ככל האפשר
על הפרופורציה שבין השאיפה לנצח במלחמה לבין השאיפה לא לאבד את
אופייה המוסרי של החברה. לכן על חברה שרוצה לשמור על קיומה
כחברה  מוסרית להשתדל להגביל את השימוש שהיא עושה בכוחה
ולכוונו רק כלפי מי שמבצע את התוקפנות ומזיק לה. מכאן נובעת
חסינותם של הלא לוחמים. הריגה מכוונת של אדם שאינו מאיים עלי
או מזיק לי מתוקף התפקיד שהוא "משחק" אינה הכרחית להגנתי ולכן
היא אסורה.
הטיעון היחיד שאינו נופל באופן מלא הוא טיעון "שעת החירום
העליונה". במצב זה של סיכון מידי ומוחלט עולה השאלה האם חובתנו
כחברה וכפרטים למות ולא לרצוח חפים מפשע או שחובתנו להשעות את
השיקול של רצח חפים מפשע ולוותר על אנושיותנו כפרטים וערכינו
כחברה שמתבטאים באיסור הרצח על מנת לשרוד ולקיים בעתיד את
ערכינו המוסריים(20). אינני יודע כיצד יש לענות לשאלה זו אך
האינטואיציה שלי אומרת שאני אבחר בחיים. תשובה שנייה שניתן
וראוי להדגיש היא שסיטואציה כזו לפי הגדרותיה הקשיחות היא כל
כך נדירה שספק אם התקיימה אי פעם.
המלחמה בגרמניה הנאצית מהווה אולי את הדוגמא הטובה ביותר
בהיסטוריה למצב שבו ברור מי היה הצד הצודק במלחמה ומי היה הצד
התוקפן. בנות הברית הכריזו מלחמה על גרמניה רק לאחר ניסיונות
ממושכים (לדעתי מדי) של ניסיונות פיוס והבלגה כשהיו ברור הרבה
מעבר לכל ספק שכוונתה של גרמניה לכבוש את רוב אירופה. המלחמה
בנאצים לא היתה רק מלחמת מגן של בעלות הברית על עצמן אלא היא
גם דוגמא מובהקת למלחמה בשם עקרונות הצדק האוניברסליים של
שיוויון ערך האדם וחירותו כנגד אויב רצחני שלא היסס לשעבד
ולרצוח בשיטתיות עמים שלמים ומיליוני בני אדם (21). דוגמא זו
מאפשרת את בחינתם  של הטיעונים המצדיקים את השימוש בהפצצות
טרור, שמתבססים על צדקת מטרת המלחמה, במצב שבו הם מקבלים את
מלוא כוחם. אולם גם כאן נראה שהם אינם תקפים בגלל הטיעונים
שהבאתי. מותר היה ואף חובה היה על בעלות הברית להילחם בנאצים
ואף לדרוש מהם כניעה ללא תנאי אולם אסור היה להן להשתמש
בהפצצות טרור מעבר לשנת 1940 או 1942 אז נגמרה גם לדעת צ'רצ'יל
שעת החירום העליונה (יתכן שגם אז אסור היה להם)(22). אפשר
באמצעות דוגמא זו להראות את ההדרדרות המוסרית של חברה כאשר היא
פועלת בניגוד לעקרונותיה ומסירה מעצמה את מגבלות מוסכם המלחמה.
בתחילת המלחמה ארה"ב ובריטניה התנגדו לכל פגיעה מכוונת באזרחים
חפים מפשע ואילו במהלך המלחמה הפצצות הטרור הלכו וגברו ביחס
הפוך לרמת הסיכון בתבוסה עד שבסוף המלחמה ארה"ב השתמשה בשתי
פצצות אטום, הרגה בדקה עשרות אלפי אזרחים חפים מפשע וגרמה לנזק
לדורות כשיפן כבר היתה מוכנה להיכנע. אפשר גם לטעון שיש קשר
בין הדרדרות הרמה המוסרית של ארה"ב במלחמת העולם השניה לזוועות
המוסריות שהיא ביצעה בויאטנם ובמקומות אחרים.  
לבסוף ברצוני להראות שקיימת אינטואיציה מוסרית בסיסית שהפצצות
טרור גם כאשר הן מופעלות כנגד האויב שניתפס כגרוע ביותר הן
רעות. אף על פי שמעט מאזרחי בריטניה התנגדו לאורך המלחמה באופן
אקטיבי להפצצות הטרור, רוב אזרחי בריטניה הרגישו שלא בנוח איתן
או שהדחיקו את עצם קיומן והניח לעצמו להאמין שחיל האוויר
המלכותי הפציץ רק מטרות צבאיות(23). להדחקה זו יש משמעות
מוסרית לא בגלל שהיא מסירה את האחריות מאזרחי בריטניה מתוך
הטענה שהם לא האמנו שמתרחשות הפצצות טרור, הם היו יכולים לדעת
שמתרחשות הפצצות טרור ולכן היו מחויבים לדעת זאת, אלא דווקא
מפני שהם בחרו להתעלם ממה שהיה אחריותם. אזרחי בריטניה העדיפו
להדחיק ולהתעלם מהעובדה שמבצעים בשמם הפצצות טרור והעדיפו
להאמין שמפצצים מטרות נקודה צבאיות מפני שהיה ברור להם
אינטואיטיבית שהפצצות טרור הן מעשה לא מוסרי. לכן הם העדיפו
להימנע מהדילמה שבין ניצחון מהיר במלחמה לבין השימוש באמצעי
טרור, והם עשו זאת על ידי התעלמות ממעשי הטרור. עוד הוכחה
לאינטואיציה בסיסית זו היא העובדה שהרבה מהמנהיגים הפוליטיים
והצבאיים וכן הוגי הדעות שתמכו בהפצצות האזור במלחמת העולם
השניה הצדיקו אותן לפחות ברמה הרטורית על ידי ואריאציה כל שהיא
של תורת כפל התוצאות בניסיון להוציא אותן מתחום ההגדרה של
טרור(24). אין כאן טענה שיש צדק כלשהו בטענתם אלא שעובדה זו
מוכיחה את חוסר התוקף האינטואיטיבי של כל ההצדקות האפשריות
להפצצות טרור ואת חוסר יכולתן לשכנע את הציבור הרחב. טיעון
אחרון זה אינו רציונלי אלא פונה ישירות אל האינטואיציה המוסרית
הבסיסית, אל השכל הישר שקובע שרצח אקראי של אנשים, נשים וטף
הוא מעשה נוראי ללא תלות בנסיבות. לכן כל מי שמצדיק הפצצות
טרור או מטיף להן ראוי לו להרהר בכך שנית ולבדוק האם הוא באמת
מודע למשמעותן.




הערות:

1 בריטניה אף התחייבה באופן מפורש להימנע מהפצצות אזור. וולצר
עמ' 299.
2  דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בדבריו של אורי אבנרי: "מהו
ההבדל בין טרוריסט ללוחם חירות? לדעתי יש רק הגדרה מדעית אחת:
טרוריסט הוא איש הלוחם כנגדי, לוחם חירות הוא איש מחתרת הלוחם
לצדי." (הארץ, מוסף ספרים, 16-5-2001)  
3  עיין I. Primoratz, What is terrorism?, in gearty (ed.),
Terrorism
4  נוסח הפקודה מופיע אצל וולצר עמ' 299.
5   גירסה של תורת כפל התוצאות מתוארת באופן מפורט אצל וולצר
עמ' 183.
6  אפשר גם לטעון שאשמה במובן הרגיל מצויה רק במשטרים דמוקרטים
שבהם האזרחים בוחרים בשלטון ולכן אחראים לו ולא במשטרים עריצים
שבהם השלטון נכפה על האזרחים.
7  אנסקומב עמ' 67. בהגדרתה מתיחסת אנסקומב בצדק לכך שחיל נחשב
מזיק גם כאשר הוא ישן בבסיסו ולכן מותר להתקיפו משום שהוא נמצא
בתפקיד מזיק. טענה זו אינה תקפה לגבי עובד תעשיה צבאית שהולך
לביתו לישון או חייל בחופשה מכיוון שאז הם יצאו מתפקידם.
הצידוק להגדרה זו נובע מהגדרת המטרות המצדיקות מלחמה בהן אדון
בהמשך.
8  לתיאור גישה זו בקשר להפצצות טרור ראה למשל גארט עמ'
132-133. אולם הטיעון נפוץ ביותר עד כדי כך שפוליטיקאים ואישי
צבא פשוט אומרים "המלחמה היא עדיין מה שאמר עליה הגנרל שרמן"
ואינם צריכים אפילו להסביר את כוונתם.
9  מלבד הטיעון הצבאי שיותר יעיל להשקיע כוח בפגיעה במטרות
צבאיות מאשר בהפצצות טרור ישנם עוד כמה טיעונים תועלתניים
כנגדן כמו הצורך לשקם את היחסים עם האויב לאחר המלחמה, עידוד
מהפכה או הפיכה בקרב האויב, העובדה שהפצצות טרור מגדילות את
שאיפת הנקם של האויב וכו' אולם אלה אינם טיעונים מוסריים ולכן
אינם מעניני כאן. דוגמא להתנגדות מסוג זה הציגו ההיסטוריונים
הצבאיים סר בייזיל לידל הארט וג' פ' פולר. גארט עמ'   105-110.
   
10  אפשר לטעון שבמצבים מסוימים הדרישה לכניעה ללא תנאי היא
מוצדקת. שאלה זו קשורה כבר לשאלת הגדרת המטרות הצודקות של
המלחמה שבה אדון בהמשך.
11  את טיעונו זה של טרומן וסתירתו מביאה אנסקומב עמ' 65.
12  טיעון זה מוצג ומבוקר על ידי גארט בעמ' 144-145 ואצל וולצר
עמ' 268.
13  אפשר גם לטעון שהיא אולי נכונה אבל לא רלבנטית כי מי שנוטה
לתוקפנות בפתיחת המלחמה יטה גם לתוקפנות במהלכה ולא ישעה
לטיעונים פילוסופים מרסנים. יש להניח שמקורו של הטיעון של רולס
היה שצריכה להיות קשר בין מטרות המלחמה לאמצעים שמותר לנקוט
בהם ולכך אני איני מתנגד.
14  נראה לי שביטוי קולע להצדקות של טיעון קנה המידה המשתנה
בצורתו הקיצונית ניתן למצוא בדבריו דר' ביריל גרבט: "Often in
life there is no clear choice between  absolute right and
wrong...and it is a lesser evil to bomb a war loving Germny
than to sacrifice the lives of our fellow countrymen who
long for peace, and to delay delivering millions now held in
slavery." , גארט עמ' 99.
15  אפשר להתייחס להסתאבות זו של הטיעון רק כפועל יוצא של
רטוריקה של פוליטיקאים וגנרלים שמשתמשים בו יותר מדי אולם נראה
לי שהכשל נעוץ בטיעון עצמו.  
16  טיעון זה מוצג באופן כללי על ידי וולצר בעמ' 294-298 ,
303-304 ועל ידי גארט עמ' 145-146.
17  וולצר מעלה שאלה זו בעמ' 304 ומשיב שאכן זהו הימור אולם
הימור שמתבסס על שיקול הדעת המעמיק ביותר האפשרי. כמובן שגם
בטיעון זה אפשר לעשות שימוש רטורי גם במצבים שאינם מצדיקים
אותו באמת, וישנם פוליטיקאים שעשו זאת.
18  אפשר להבין את וולצר כמסכים עם הטענה שעצם הסיכון בכיבושה
של מדינה כלומר שיעבודה מהווה סיכון מוחלט אולם איני בטוח שזו
כוונתו מכיוון שניסוחו מעורפל. אם נקבל את הטענה שסכנת כיבושה
גרידא של מדינה היא סכנה מוחלטת הרי שמצב של ישות פוליטית ללא
מדנה הוא מצב גרוע אף יותר ויתכן שבסיטואציה מתאימה יכול
להתחבר לאפשרות פעולה יחידה של טרור ולהצדיקו. נראה לי עם זאת
שגם מצב זה הוא בהחלט נדיר. עיין וולצר עמ' 297-298.
19  תחושת אבסורד זו מתחזקת ככל שמסירים יותר מגבלות וריסונים
בשם הטענה שהמלחמה היא "תופת" וחובתנו להפסיקה. המלחמה היא מצב
איום תמיד אולם היא נעשית "תופת" רק כתוצאה מכך שמסירים את כל
הריסונים וגורמים הרג הרס ואימה בלתי מוגבלים. השווה וולצר
בעמ' 311.
20  תיאור יפה של דילמה זו מביא ג'ורג' אורוול ב"1984"
כשאובריאן משמיע לוינסטון סמית את רשימת הפשעים שהוא וג'וליה
מוכנים לעשות על מנת להילחם במפלגה וטוען שלמעשה הוא הכניע
אותו בכך שהוא הפך אותו לשווה מבחינה מוסרית למפלגה. אורוול
ג'ורג', 1984, הוצאת עם עובד, 1949. עמ' 217.  
21  בעלות הברית יכלו אמנם לעשות יותר למען הצלת יהודי אירופה,
כמו כן לו זה היה המניע העיקרי של ארה"ב היא היתה מצטרפת
למלחמה עוד קודם. לפיכך  אפשר לטעון שהגנה על ערכים אלה לא
היתה מטרתן העיקרית של בנות הברית אולם היא ללא ספק היתה מניע
חשוב של רבים מהלוחמים והמנהיגים. איני רוצה להתייחס כאן ליפן
מכיוון שהיא אמנם היתה הצד התוקפן אך היא לא מהווה דוגמא
מובהקת לצד לא צודק כמו גרמניה הנאצית.
22  במקרה הקיצוני של הנאצים נראה לי ששמירה על ערכיה של
התרבות המערבית חייבה את הדרישה לכניעה ללא תנאי של המשטר
הנאצי על מנת להראות שישנם משטרים שאין להם זכות קיום כלל. כמו
כן על סמך הניסיון אי אפשר היה לסמוך שהנאצים אכן יעמדו
בהתחייבויותיהם. המקרה של יפן שונה מכיוון שיפן לא ניסתה
להנהיג סדר עולמי חדש שיבוסס על דיכוי  וגזענות כמו הנאצים ולא
הניהלה מדיניות תוקפנית יותר ממעצמות אירופה לאורך המאות ה- 19
וה- 20. יש לזכור גם שפרל הרבור שההתקפה עליה היתה העילה לכל
המלחמה ביפן היתה מטרה צבאית לחלוטין.
23  גארט עמ' 89, וולצר עמ' 301.
24  עיין למשל גארט עמ' 94. דוגמא אחרת היא בקשתו של טרומן
לבחור כמטרה לפצצת האטום הראשונה "ערים שמוקדשת אך ורק לתעשייה
צבאית" (וולצר עמ' 311).

ביבליוגרפיה
מ. וולצר, מלחמות צודקות ולא צודקות, ספריית אפקים - עם עובד,
1984
G.E.M. Anscombe, "Mr. Truman's Degree", Ethics, Religion and
Politics (Collected Philosophical Papers vol.3).
S.A. Garrett, Ethics and Airpower in World War II.