לראשונה זה זמן רב זה התחיל.
בתחילה היה זה בכי שחוק, מאובן, אך לאחר כמה שניות הוא נהיה
סוער יותר ויותר, בכי חיילים הובסו.
לראשונה זה זמן רב, הרגשתי שאני מרשה לעצמי לפרוק את רגשותיי
בלי להתייפיף, בלי לחשוב.
כבר הרבה זמן, ישבה תולעת קטנה בתוכי וכירסמה לי את השמחה.
"היום זה עבר כל גבול", חשבתי לעצמי.
הכל פרץ כמו סערה. כמו רעידת אדמה - הכל הגיע בלי שום אזהרה.
סוף סוף נתתי לעצמי את "הרשות" לרחם עליי קצת רחמיים עצמיים.
בסוף כל יום הייתי מגיע לחדר שלי וחושבת כמה שהעולם מסריח וכמה
שלאף אחד אין שליטה על כלום, אבל הדחקתי את זה.
תמיד הייתי כמעט - אבל מתאפק.
והיום, הכל נחת בבום. שלושתן - שניסו להתאבד. כולם - שעזבו. כל
כך מוקף באנשים - וכך לבד.  ולקינוח, ההתדרדרות בלימודים...
שתי נקישות נשמעו על הדלת. תחבתי במהירות השיא את הטישו המרוט
אל מתחת למיטה וניגבתי את עיניי בדש חולצתי. אמא שאלה משהו ואז
היא הלכה.
מאז אותו היום לא הצלחתי לבכות.תמיד ניסיתי, אפילו התפללתי כל
לילה לאלוהים שאני אצליח לבכות, אבל כנראה אוסף הדמעות שלי
נוצר קטן.
כשחזרתי לאלוהים, אחרי התאונה ההיא, הוא שאל מה הייתי רוצה
לקבל בגילגול החדש שלי - מתכונה שלא הייתה קיימת אצלי עד כה,
ועד מקצוע.  ביקשתי ממנו את היכולת לבכות.
הרגשתי מלא בושה. יש שם אנשים שמבקשים את היכולת לעזור לאנשים
אחרים. יש שם אנשים שמבקשים להיות דיפלומטים ומביאי שלום, ורק
אני רוצה לבכות. ובאמת, אחרי כמה שבועות נולדתי.   כל דבר שני
שעשיתי אחרי לנשום ולישון היה לבכות.  ומאז, אני כועס על
אלוהים. לא רק שהוא ברא חרא של עולם (שבמקומות מסויימים יורדות
שם דמעות של אנשים מסויימים במקומות מסויימים), אלא גם שהוא לא
מסוגל להבחין בין שחור ולבן.  
בפעם הבאה שחזרתי לאלוהים ביקשתי ממנו לגרום לעולם להיות שקט.
והוא באמת נענה לבקשה שלי. וכבר לא היה יוצא, כבר לא היה בא,
כולם נלכדו על כדור הארץ. כל כך הרבה אנשים יקרים.

אז התחלתי לבכות.